פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הכל אבוד": ראיון עם במאי הסרט שאולי יביא לרוברט רדפורד אוסקר

      לקראת צאת "הכל אבוד" לישראל, הבמאי ג'יי.סי צ'נדור מספר איך כנגד כל הסיכויים גייס את רוברט רדפורד, ועכשיו אולי זה יביא להם פסלון מוזהב

      "הכל אבוד": ראיון עם במאי הסרט שאולי יביא לרוברט רדפורד אוסקר

      הבמאי האמריקאי ג'יי.סיי צ'נדור יכול להתהדר בשני תארים. קודם כל, בגיל 40 וכשבאמתחתו שני סרטים עלילתיים באורך מלא, הוא נחשב אחת ההבטחות הגדולות של הוליווד. למעמד זה הגיע ראשית הודות לעבודת ביכוריו, "התמוטטות" (2011), דרמה על התפוצצות הבועה הכלכלית במולדתו שזכתה לתהודה רבה וזיכתה אותו במועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי. אך ההישגים שלה הם עוד כלום לעומת מה שנופל בחלקו של סרטו השני והטרי, "הכל אבוד", שיגיע לאקרנים בישראל בסוף השבוע הקרוב.

      בסרט זה, מגלם רוברט רדפורד גבר מזדקן שיוצא לשיט של חייו ומוצא עצמו אבוד בלב ים. בעצם, מדובר במעין גרסה ימית של "כוח משיכה". גם בה טמונות בסיפור ההישרדות שלל משמעויות תיאולוגיות ופילוסופיות, וגם היא זכתה לביקורות נלהבות ומוזכרת כמועמדת בטוחה לכמה אוסקרים.

      אך בשעה שב"כוח משיכה" השתקני יחסית בכל זאת יש כמה וכמה דיאלוגים, ב"הכל אבוד" כמעט ואין. רדפורד מגלם בו את הדמות היחידה, וגם היא בקושי פוצה פה. צ'נדור עצמו, לעומת זאת, מדבר כאילו בלע מחט של פטיפון, ומכאן מגיע התואר השני שבו הוא יכול להתהדר – הבמאי הכי דברן בהוליווד.

      תופעה זו התגלתה לפני חצי שנה בפסטיבל קאן האחרון, שם הוקרן הסרט לראשונה. בראיונות שהתקיימו באירוע לרגל הבכורה, נדרשו היחצניות לגרור את צ'נדור מן החדר בכוח כדי שיפסיק לשאת מונולוגים בפני העיתונאים, ואלה גילו כי הבמאי גמר להם את סלילי ההקלטה ואת הזיכרונות באייפון. החוויה בריביירה לא עייפה אותו, וגם בעת שאני פוגש אותו בפריז לפני כחודש וחצי לשיחה לקראת צאת "הכל אבוד" בישראל, לשונו נמרצת כתמיד.

      בדרך כלל, ראיונות מורכבים מסשן של מספר שאלות ותשובות. במקרה של הבמאי הנלהב, אין זה כך – לשיחה בינינו הוקצבו 23 דקות, ובאופן מדהים למדי הוא מצליח איכשהו להקדיש את כולן כדי לענות באריכות לשאלה פשוטה אחת, על הדומה והשונה בין סרטו הראשון והשני.

      לתשובה אין ממש קשר ישיר לשאלה, והיא לא רק ארכנית אלא לעתים גם פזורת דעת, אבל לא פעם צצות ממנה תובנות יפות, מאירות עיניים ובעיקר כנות. "הכל אבוד" הוא סרט מיוחד ששווה לראות, וצ'נדור הוא איש מיוחד שכדאי להקשיב למונולוג שלו. אז הנה הוא כלשונו, מלבד כמה קיצורים הכרחיים שנעשו כדי לנסות לשמור על קוהרנטיות ועל אורך נורמטיבי.

      ג'יי.סי צ'נדור עם רוברט רדפורד בפסטיבל קאן 2013 (GettyImages , ויטוריו זונינו קלוטו)
      אי אפשר לעצור אותו. ג'יי.סי צ'נדור (משמאל) עם רוברט רדפורד לאחר בכורת "הכל אבוד" בקאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      "אוקיי, אז בנוגע לשאלה שלך...רגע, יש לי שאלה משלי. ראית את הסרט בקאן, נכון? היה לנו מזל אז. כולם הגיעו אחרי הסרט של ריאן גוסלינג – איך קראו לו, הא, 'רק אלוהים סולח', וכולם שנאו אותו. כשהם באו לסרט שלי, הם היו להוטים למצוא משהו לאהוב. וואו, איזה יום זה היה. זאת היתה הפעם הראשונה שרדפורד ראה את הסרט. הוא ישב לידי. זה היה מלחיץ. אחד הדברים הכי מלחיצים שיש זה להראות את הסרט לשחקנים בפעם הראשונה - במשך שנה אתה היית בעמדה של לשפוט אותם ועכשיו הם שופטים אותך"

      "אחרי שחצי מהסרט עבר, הסתכלתי על רדפורד וראיתי שהוא בתוך זה, שהוא גאה. הסתכלנו אחד על השני והסתכלנו מסביב והבנו שאנחנו לא הולכים לקראת אסון כמו ריאן גוסלינג. נכנסו לאולם לחוצים כי הזהירו אותנו שהקהל בקאן זה קהל קשה, שיכול לשרוק בוז אם הסרט לא מוצא חן בעיניו. אבל בעיצומה של ההקרנה, הבנו שזה לא יהיה כך. לקחנו בסרט סיכון משמעותי, אבל נוכחנו שהוא השתלם. ואז, כשעלו הכתוביות, הקהל התפוצץ. הם ידעו שרדפורד שם, וקיבלנו את התגובה ההפוכה לבוז של גוסלינג – סטנדינג אוביישן ארוך ומחיאות כפיים מטורפות. אני לא יודע אם אי פעם עוד ייצא לי לשבת ליד אייקון בסדר הגודל של רדפורד בערב בסדר גודל כזה"

      "ואז חשבתי אחורה על איך הכל התחיל. היה לי בלגן גדול סביב הצילומים של 'התמוטטות', הסרט היה אמור להצטלם קודם לכן אבל איבדנו שחקן, ואז המועד החדש לא התאים ללוח הזמנים של קווין ספייסי שכיכב בו, אז יצא שהייתי צריך להתחיל את הצילומים 12 שבועות אחרי שהילד שלי נולד. עזבתי את הילד הטרי שלי ואת הבת שלי בת הארבע והלכתי לצלם את הסרט. זה משהו שחיכיתי לו 15 שנה ולא יכולתי לוותר עליו. גם לא יכולנו לממן שהעורך של הסרט יהיה איפה שאני גר, אז כל יום הייתי צריך לנסוע שלוש שעות ברכבת מניו יורק לפרובידנס, איפה שגרתי. הרכבת עוברת ליד החוף ליד האוקיינוס. יש שם כל מיני נמלים קטנים עם סירות. לא ידעתי אז אם אעבוד אי פעם שוב. יש מאות במאים שעושים כל שנה את הסרט הראשון שלהם, רק עשרה מהם אולי מצליחים להתפתח באופן רציני לאחר מכן והשאר דורכים במקום או הולכים אחורה. אבל כן הבנתי ש'התמוטטות' הולך לצאת בסדר ושיש סיכוי שייתנו בי אמון הלאה, אז התחלתי לכתוב משהו ברכבת"

      "זה היה מכתב שמישהו כותב. מישהו שיש עוד הרבה דברים שלא אמר והרבה דברים שלא עשה. היה בזה קצת עצבות, אבל לא ידעתי בדיוק איפה הדמות הזאת נמצאת ומה היא עושה. ואז, חודש לאחר מכן, בזמן הנסיעה ברכבת, שמתי לב שכולם מזיזים את הסירות מהנמלים. זה לא סירות גדולות ומפוארות אלא סירות שיט קטנות, ובחורף כולן עוברות למרחב איכסון ליד תחנת הרכבת. כשסירה מחוץ למים, זה נראה מוזר וזה די מדכא. אז הסתכלתי על זה ואז הדמות ממש נולדה בי"

      הכל אבוד (יח"צ)
      "דיברתי שבע דקות ואז רדפורד עצר אותי ואמר לי שהוא בפנים". מתוך "הכל אבוד" (צילום: יח"צ)

      "נולדה בי דמות של מישהו שקנה את הסירה ב-1979, עם הרפתקה בראש שלו וכל מיני דברים שרצה לעשות, והנה שלושים שנה לאחר מכן הוא כבר איש זקן, והוא מסתכל בספינה המדכאת שלא עשה איתה חצי מהדברים שרצה, ויוצא לעשות אותם. ואז זה התחבר לי למכתב שכבר כתבתי, והדברים התחילו לרוץ, והתחלתי לכתוב"

      "ואז 'התמוטטות' הושלם והתקבל לפסטיבל סאנדנס, שכזכור רדפורד הוא המייסד שלו והרוח החיה מאחוריו. הגעתי לשם, בלי לדעת מה יהיה מכאן והלאה, ואמרו לי – 'אתה בא לבראנץ' של רוברט?'. שאלתי – 'איזה בראנץ?', מסתבר שהוא עושה שם על ההתחלה ארוחה לכבוד המשתתפים. אמרתי 'אוקיי', והלכתי. הגעתי קצת באיחור, ונעמדתי מאחורה ליד הרמקולים, ושמעתי משם את הקול שלו בוקע, אבל בחולשה. ואז בא איזה ילד שהתנדב שם, סידר את הרמקולים כמו שצריך, ופתאום הקול המוכר והרועם של רדפורד התחיל להדהד באוזניי. הוא נשא נאום על זה שאנחנו הבמאים, מה שלא יהיה, צריכים להתמקד עכשיו בסרט שלנו, לא לחשוב מה יהיה בעתיד. הוא אמר לנו שאולי עכשיו אנחנו חושבים שאנחנו סקורסזה הבא, אבל שאולי בעוד חודשיים נגלה שהסרט שלנו בכלל לא עובד"

      "הוא סיפר על הסרט שלו משנות השבעים, המערבון 'ג'רמייה ג'ונסון'. הוא דיבר על איך שאולפני ווורנר הסכימו להפיק לו אותו רק כדי שיסכים לשחק ב'כך היינו', ואז קברו אותו לגמרי ודאגו שלא יקרינו אותו בשום מקום, אבל אולם אחד בבוסטון הקרין אותו בטעות כי לא קיבל עותקים של הסרט האחר שהיה אמור להקרין. והקהל שבא לסרט במקרה אהב אותו, והשמועה התחילה להתפשט מפה לאוזן והסרט רץ שם 17 שבועות. 17 שבועות באולם אחד בבוסטון בזמן שהוא לא מוקרן בשום מקום אחר בעולם. ואז המנהל של האולם הזה פגש במקרה את רדפורד באיזה אירוע של התעשייה ואמר לו 'הסרט שלך להיט'. ורדפורד אמר לו 'מה איתך הוא פלופ השנה'. ואז הוא גילה לראשונה על הטירוף שהולך סביב הסרט באולם הזה בבוסטון, ובא לוורנר עם המידע. בינתיים המנהלים התחלפו, והם התלהבו ממה שרדפורד סיפר והפיצו את 'ג'רמייה ג'ונסון' מחדש והוא תפס תאוצה והפך לקלאסיקה"

      "והוא מספר את הסיפור ואני אומר לעצמי שוואו, לא זכרתי שהוא עשה את הסרט המיוחד הזה באמצע הקריירה שלו כשהוא היה בשיא ויכול היה לעשות הכל. ואז הנאום של רדפורד מסתיים ומאתיים אנשים מציפים אותו כדי לנסות למכור לו משהו, ואני אומר לעצמי שזה משוגע בכלל לחשוב על זה שהוא ישחק אצלי"

      הכל אבוד (יח"צ)
      הסרט שיביא לרדפורד אוסקר נוסף ואולי אחרון? מתוך "הכל אבוד" (צילום: יח"צ)

      "אבל בחודש שלאחר מכן, לא הצלחתי להוציא את רדפורד מהראש שלי. אז שלחתי לו את התסריט ופתאום שבוע לאחר מכן אני יושב מולו בחדר, ואחרי שבע דקות הוא אומר לי כן, הוא מסכים לככב בסרט. הכנתי פרזנטציה ארוכה עם גרפים על איך אצלם את הסרט, והוא פשוט לא נתן לי בכלל להציג אותה אלא רק אמר לי 'עצור, עצור', אני אוהב את זה, בוא נעשה את זה, רק רציתי לוודא שחשבת על זה עד הסוף ושאתה מבין שזה יהיה טריקי'. לקח לנו שנה לגייס את הכסף. ברגע ש'התמוטטות' יצא והביא לי מועמדות לאוסקר, חיי השתנו והייתי מסוגל לממן את 'הכל אבוד'"

      "אני חושב שככותב, אני אוהב להסתכל על האינדיבידואל ברגע הכי קיצוני שלו. אני לוקח אדם שהוא איש נורמלי וחי חיים שקטים ויוצא להרפתקה. בתחילת 'הכל אבוד' כל מה שאתה יודע על הגיבור זה שיש לו משפחה, שיש לו קהילה ושהוא עשה עוד דברים חוץ מלשוט. הוא לא איזה משוגע שכבר עשרים שנה שט מסביב לעולם בשביל הכיף. השיט הזה, שבמרכז הסרט, זה המשימה שלו, זה ההרפתקה הגדולה שלו. ואני לוקח את האדם הזה ולומד עליו דרך פעולה"

      "בדרך מוזרה, דווקא זה שהשארתי בחוץ את כל הרקע המפורט על הגיבור, עוזר לקהל. אנחנו לא יודעים כמה ילדים בדיוק היו לו ולמה בדיוק הוא עזב את הכל ומה בדיוק הוא עשה, ודווקא בגלל זה, זה עובד לאנשים, כי הם נהיים רדפורד. הוא מגלם מין אדם ממוצע כזה, והעובדה שהוא כמעט לא פוצה פה בסרט ולא שומעים את הקול הכל כך אייקוני שלו, עוד יותר עוזרת לזה. כי בדרך כלל רדפורד גילם אדם מורם מעם אבל כאן הבאתי אותו לרמה של כל אחד מאיתנו. אפילו שהוא גיבור הירואי, הוא נגיש. התקווה שלי היתה שבמערכה השלישית של הסרט, כל צופה וצופה יוכל להרגיש שהוא רואה על המסך את המאבק שלו עם החיים ועם השאלה למה הוא חי ולמה הוא עושה את זה ולמה הוא מקבל החלטות כאלה וכאלה. אם הסרט עובד בשבילך, זה מה שאתה מתחיל להרגיש – לא חושב, מרגיש. כל מה שאתה משליך על הגיבור בעצם בא ממך. הקצה הרגשי שהוא מביא אותך אליו – זה בא ממך, לא ממנו. זה די עמוק וזה מה שרדפורד ואני קיווינו לעשות. הא, חייבים לסיים? בסדר, להתראות".