"פרנסס הא": פרידה יפה מהשנה החולפת

היה היתה צעירה ניו יורקית בשם פרנסס, ואפילו שהיתה כבר ילדה גדולה, היו לה חלומות של ילדה קטנה. היא חלמה להיות רקדנית בעל שם עולמי, שתקבל בבוא היום תארי דוקטורט של כבוד. היא חלמה שלא יהיו לה ילדים, אבל כן יהיו לה מאהבים וגם דירת נופש בפריז. היא חלמה להשתלט על העולם.

בשם צעירה זו נקרא "פרנסס הא", פרי עטם של נוח באומבך, שגם ביים, ושל זוגתו גרטה גרוויג, שגם מגלמת את הגיבורה. כמו השחקנית, הדמות מגושמת אך חיננית, וכזה הוא גם האיחור בו מגיע הסרט לארץ - בערך שנה לאחר שהוקרן לראשונה במסגרת פסטיבלית וחצי שנה לאחר שהופץ בשאר העולם. בכל זאת יש משהו יאה בעיתוי ההפצה, ערב סיומה של 2013, שכן הוא מצטלב עם פרסומי מצעדי הסרטים הטובים של השנה בכלי התקשורת העולמיים, וברובם מככבת הדרמה הקומית הזו.

בדרך כלל, ביצירות אמריקאיות מסוג זה, הקשר המשמעותי של הגיבורה הוא עם יקיר לבה, או עם חבורת הבנות שעמה היא מדברת על הגברים בחייה. אך כאן, פרנסס לא משקיעה את מיטב האנרגיה באביר קיים או פוטנציאלי על סוס לבן. החיבור הרגשי העמוק שלה הוא עם שותפתה לדירה וחברתה הטובה ביותר סופי, שאותה היא אוהבת יותר מכל דבר אחר.

ברגש זה אין שום מתח מיני מוסווה – פרנסס פשוט באמת ובתמים אוהבת את סופי אהבת נפש, ורואה בה את החצי השני שלה ובעיקר בת ברית (היחסים ביניהם מזכירים את אלה בין ג'רי סיינפלד וג'ורג', בין השאר בגלל שבשעה שפרנסס נאלצת לבלות עם אחרות, אלה לא מבינות את השטויות שלה).

מאז שהכירו בקולג', פרנסס חולקת את כל חלומותיה עם סופי, ואחד המנהגים האהובים עליה הוא לבקש משותפתה לספר לה את "הסיפור שלהם", בו היא מגוללת בפניה את כל הגדולות והנצורות המופלאות שעוד ייפלו בחלקן, ממש כאילו שהיו ילדות שממתיקות סוד בבית העץ שלהן, ולא ילדות גדולות שחולקות דירה שכורה בניו יורק וכבר חיות את הגיל שבו צריך להתחיל.

מעל הכל, סופי היא מבחינתה של פרנסס שותפה לדרך – דרך שלא מובילה לשום מקום, ובנקודת מפנה מהותית בסרט חברתה של הגיבורה סוטה ממנה, ופונה לכיוון אחר. היא מחליטה שהגיעה הזמן לרדת מהעץ, ושוברת את הברית. דבר זה, כמובן, גורם לשותפתה החולמנית לצער ואף לתחושה מתמשכת של בגידה ושל אכזבה. לא רק בגלל עצם המעשה אלא גם בגלל הסיבות שלו.

סופי נוטשת את פרנסס וממסדת את הקשר עם הבן זוג שלה, שכבר מהשם שלו אפשר להבין עד כמה הוא מטופש – פאץ'. היא בעצמה מתייחסת אליו כדושבאג, והזוגיות עמו מאלצת אותה לשנות את אורח חייה ובסופו של דבר גם לוותר על עבודתה בהוצאת ספרים, אבל גם מקנה לה ביטחון לעתיד. הסרט מביע ספק אם שוררת ביניהם אהבה, אבל בבחירה בין בן זוג עם הרגליים על הקרקע לבין המשך החיים החולמניים עם פרנסס, סופי בוחרת בו. פרנסס, לעומת זאת, בוחרת להמשיך לחלום – תוך ידיעה ברורה שתשלם על זה מחיר.

פעם אחר פעם, הסרט מציג את המחיר הזה, בצורתו המוחשית והמטאפורית, ובכך מתגלה כעדות מצולמת למשבר הכלכלי של הדור הצעיר בימינו. אמנם באומבך לא מצלם את מנהטן במצלמת יד רועדת, ועדיין הוא מצליח לשרטט דיוקן ריאליסטי ומדויק של עיר שכבר לא מאפשרת לאמנים דלפונים לחיות בה בכבוד. במקרה, הבמאי מתייחס כאן לתפוח הגדול, אבל גם מי שגר בפריז, לונדון או אפילו תל אביב יזדהה עם המציאות המתוארת כאן.

באופן חריג יחסית לסרט אמנותי על אמנים, באומבך נצמד למציאות הזו לאורך כל הדרך. היפה ב"פרנסס הא", שהוא מקפיד להציג את המשמעות הכלכלית של כל צעד וצעד של הגיבורה שלו. כבר בהתחלה, בשעה שהגיבורה המבולבלת שלו נדרשת לרוץ להוציא כסף בדחיפות, הבמאי טורח לצלם את מסך הכספומט השואל אותה אם היא רוצה להמשיך בפעולה אף שתאלץ לשלם עליה עמלה מנופחת ומיותרת. בכך הוא מסמל את העובדה כי כל בחירה שתקבל, תיגע ישירות גם בכיס שלה.

כך זה ממשיך עד הסוף, כולל במה שהיתה יכולה להיות אתנחתא אסקפיסטית. פרנסס, בגחמנות האופיינית לה ובעיקר כמעין צעד מחאה נגד נסיעה לחו"ל של סופי בלעדיה, מחליטה לקפוץ לפריז - אפילו שהיא יכולה להיות שם יומיים בלבד, שרובם יבוזבזו על ג'ט-לג, אפילו שאין לה כסף בשביל זה. רוב הסרטים האמריקאים היו מציגים את הטיול הזה כפנטזיה רומנטית. ב"פרנסס הא", לא רק שעיר האורות מוצגת בשחור-לבן, אלא שמה שהגיבורה תזכור בסופו של דבר מן החוויה זה בעיקר את חובות האשראי שלה.

אבל גם הנשיכה הצרפתית הזו לא תגרום לפרנסס לבכות או להתבכיין – היא בחורה מלאת מודעות עצמית, אך נטולת רחמים עצמיים, וכזה הוא גם הסרט שמערבב בין מלנכוליה ושמחת חיים. הגיבורה גם לא תגרום לחוויה הזו, או כל אחת אחרת, לשנות אותה. במבנה עלילתי קלאסי של דרמה, הגיבורים נאבקים כדי שיצליחו להשתנות כאן זה ההפך: המלחמה של פרנסס היא להישאר היא עצמה.

למרות הנורמות, למרות התנאים החברתיים-כלכליים, למרות הכל, פרנסס עדיין חולמת. עדיין מחכה לבמה שתזמין אותה לרקוד עליה, ולגבר שיידע שהיא האחת כבר כשיסתכל לה בעיניים מקצה החדר. כשמכרה משותפת שלה ושל סופי נקרית בדרכה, היא מצהירה שבאופן מוזר, פרנסס נראית בוגרת יחסית בגוף ובפנים, אך לא בוגרת בכלל באופי ובהתנהלות. פרנסס מודעת לכך, ולא מתכוונת להתבגר. בדיוק כמו פיטר פן, היא תשוב לעופף. מאז המינגווי, הפנטזיה האמריקאית היא שבפריז נולדים מחדש, אבל גיבורת סרט זה ממשיכה בסורה גם בחזרתה משם.

החוויה הפריזאית אינה הקשר הפרנקופילי היחיד של "פרנסס הא". באומבך מושפע כאן במובהק מן הגל הצרפתי החדש. אם זה באופן ישיר – שימוש במוזיקה מ"ז'יל וז'ים", ואם באופן עקיף יותר – סגנון הצילום המשוחרר, השימוש בשחור-לבן, ההתרחשות האורבנית, הגישה הרומנטית. בגלל שלושת האלמנטים האחרונים שהוזכרו, הסרט מזכיר כמובן גם "מנהטן" של וודי אלן, ובלי קשר לכך, כפי שציין קוונטין טרנטינו כשבחר בו לאחד הסרטים הטובים של השנה, הוא גם דומה ברוחו לקומדיות ניו יורקיות מהסבנטיז של פול מזורסקי. ואם כבר מדברים על השראות ומחוות, אי אפשר להתעלם מהסצינה המרגשת כאן. בקטע זה, הגיבורה רצה ברחוב לצלילי "Modern Love" של דיוויד בואי, וזה לא רעיון מקורי אלא משהו שכבר ראינו ב"זה אצלה בדם" משנות השמונים של ליאו קארקס.

לאור כל זה, "פרנסס הא" יכול היה להישאר בגדר חיקוי. עד כמה שהבימוי שלו נינוח ומיומן, התסריט שלו שנון, הבחירות המוזיקליות קולעות, העריכה קצבית ועבודת המשחק טובה, גם כל אנשי הצוות עלולים היו להתגלות כלא יותר מחקיינים מוצלחים. אך הסרט מצליח להיות הרבה יותר מכך, בגלל שתי סיבות.

קודם כל, בגלל שבאומבך משכיל למצב את היצירה שלו כל כך עמוק בתוך ההקשר החברתי-כלכלי-תרבותי שבו הוא מתרחש. זה משהו שהופך את "פרנסס הא" לסרט עם שפה, אופי ורוח משלו, ולא רק שאינו קריצה נוסטלגית, אלא שהוא ממש קפסולת זמן, המקפיאה את הרגע של 2013. הבמאי גם הבריק בכך שבחר להשתמש בסגנון אמנותי קליל וחסר דאגות מפעם כדי לתאר מצב עכשווי כבד ומלא חרדות, ובכך יצר מתח ואירוניה.

לא פחות חשוב מכך, "פרנסס הא" מצליח ליצור קדרה בטעם אחר, כי יש לו תבלין שלסרטים קודמים מסוגו לא היה – גרטה גרוויג, מי שבעקבות הופעתה כאן ובקליפ החי ל"Afterlife" של ארקייד פייר הפכה לבחורה הכי נכונה של האינדי האמריקאי. בדיוק כמו אדל אקסרקופולוס ב"כחול הוא הצבע החם ביותר", גם הצעירה האמריקאית נמצאת בכל רגע ורגע של הסרט ומתגלה בתור הכוח המניע שלו, ובדיוק כמוה גם היא מוכיחה שלעתים הרקדנית הכי סוחפת היא השחקנית הכי סוחפת. קולנוע מבוסס על תנועה, והשחקנית נמצאת בה כל הזמן, הודות לגמישות הווירטואוזית שלה, מה שהופך את התוצאה להכי קולנועית שיש.

בגילומה של גרוויג, פרנסס היא כמו שפן של דורסל שהכתה בו מכת ברק, ולא יכול להפסיק לרוץ, לא משנה כמה ייפול בדרך. עם כל שחקנית אחרת, לא רק שהסרט הזה היה פחות טוב, הוא פשוט לא היה עובד בשום רמה. אבל הודות למבטה מלא הסקרנות, עיניה הנאיביות, מחוות גופה הקלוציות, והאנרגיות הבלתי נדלות בכל רמ"ח איבריה, הוא מתמלא בקסם אקסצנטרי, בשמחת חיים טוטאלית ובתשוקה לאמנות, לאהבה, לחברות ולאינדיבידואליות. "פרנסס הא", רציני ואף מדוכדך לעתים ככל שיהיה, הוא שיר הלל לכל הדברים האלה, ובשעה שאצל הגל החדש הצרפתי הכל מסתיים בדרך כלל במוות ואילו אצל וודי אלן בפרידה, הרי שכאן אנו יודעים כי המירוץ של הגיבורה ימשיך גם הרבה אחרי שעולות הכותרות.

אחד המוטיבים הבולטים בסרט הוא מעברי דירות ומקומו של הבית בחייו של האדם. כיאה לכך, אחת הסצינות המרכזיות בסיומו מתארת כיצד פרנסס עוברת למעון חדש, לראשונה כזה משל עצמה, ומבקשת לתלות את שמה בתיבת הדואר, אך זו קטנה מכדי להכיל את שם משפחתה המלא – הלדיי. לכן היא גוזרת מן הנייר את האותיות העודפות, ומסתפקת ב"פרנסס הא". כמה סמלי שהיא מציינת רגע כה משמעותי בחייה באופן שטיפוסי לה: מנסה לדחוס הכל, מצליחה להכניס רק חלק ממה שרצתה, ואז מתמודדת באופן יצירתי עם מה שיש.

קיצור השם על התיבה מקנה כמובן לסרט את שמו, ואפשר לחשוש שבגינו דוורים יתבלבלו ודברי דואר לא יגיעו בשלום לפרנסס. מצד אחר, אפשר להניח שגם אם כל החשבונות ושאר המכתבים ימצאו את דרכם בביטחה, היא תתעלם מהם, או שסתם תניח אותם בצד ותשכח לטפל בהם. אבל לא נורא, גם כך, כמו תמיד, היא בטוח תסתדר איכשהו. היה היתה בחורה שנודעה כפרנסס הא, והיא חיה את החיים בקצב שלה.