סרטים שהם למעשה תיעוד הופעה - בתלת ממד! - הפכו לתופעה מוכרת בשנים האחרונות, כשהם מתעדים בעיקר תופעות נוער כמו האחים ג'ונאס וג'סטין ביבר. עבור כל מי שהשם "מטאליקה" אומר לו משהו, המחשבה על צפייה בסרט של אחד הענקים המוזיקליים האלה עשוי להישמע מטופש בדיוק כמו עצם הרעיון של צפייה ב"הופעה חיה" בקולנוע. הופעה חיה צריכה להיות חיה.
אבל הרעיון הזה יישמע הרבה פחות טיפשי ברגע שבו תתחילו לצפות ב"מטאליקה Through the Never". אם אתם חובבי מטאליקה ברמה כלשהי, ואם במקרה הלהקה לא מופיעה בסביבתכם בעתיד הקרוב, אין לכם שום תירוץ לפספס את זה. מדובר פה בהופעה ענקית. הסרט צולם בשתי הופעות של הלהקה במונטריאול ב-2012; מבחינת טכניקה ופירוטכניקה בלבד, זה חתיכת קרקס. הבמה היא מסך ענק, עטיפות האלבומים של הלהקה משוחזרות עליה, נבנות ונהרסות, כיסא חשמלי וברקים יוצאים מהתקרה. ובתוך כל זה, המצלמה לא מתעצלת: היא לא יושבת בקהל ומשקיפה על ההופעה, אלא נעה מסביב, צופה מהבמה אל הקהל, ומצילום אולטרה-רחב עוברת לאקסטרים קלוז אפ על הזיפים של האטפילד. ההופעה הזאת היא אירוע מפעים, והתלת-ממד מנוצל פה היטב כדי להעביר את העוצמה.
כמובן, מתחת לכל הזיקוקים מדובר כאן בסך הכל בהופעה של מטאליקה. חובבי הלהקה ייהנו; אבל מי שלא מתחבר למוזיקה של הלהקה (והיי, לא חסרים כאלה בינינו) לא ישתכנע גם הפעם. אבל אפילו כופרים אלה לא יצליחו שלא להתרשם מהצורה שבה הלהקה הזאת מתפוצצת על הבמה. בניגוד בולט לאמנים בינלאומיים אחרים שניתן היה להזכיר כאן בשמם, אבל לא נעשה זאת כדי לא להביך את ריהאנה ג'יימס האטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו באו לעבוד.
הם מבצעים שירים מכל תולדות הלהקה, מ"Ride the Lightning" ועד "Death Magnetic" ולכל אורכה הם מתרוצצים על הבמה ממיקרופון למיקרופון וקורעים את עצמם גם במה שהוא בטח הפעם החמישה מיליון שבה הם עושים את "Enter Sandman". זו נראית כמו להקה שיש לה מה להוכיח, ממש כאילו זאת היתה הפעם הראשונה שלהם על במה, ולא חבורה של מיליונרים שבעים שהיו יכולים להגיד "היי מונטריאול", לשים איזה פלייבק וללכת הביתה. אולי מרשים מכולם הוא לארס אולריך. הבנאדם בן 50, מקריח, ובעל חיבור ישיר לקידוח "לווייתן" אחרת קשה להסביר את כמויות האנרגיה הקולוסאליות שהוא שופך על התופים. והכי חשוב: רואים עליו שהוא נהנה מכל רגע.
לסרט יש עלילה. זה די מפתיע, ועוד יותר מפתיע שהיא מושקעת מאוד. דיין דיהאן ("כרוניקה בזמן אמת") מגלם צעיר שעובד בשירות הלהקה, שנשלח באמצע ההופעה להביא דלק למשאית שנתקעה ונקלע לתוך מה שנראה כמו התפרעות של כנופיות אלימות ברחבי העיר. המסע שלו הולך והופך סוריאליסטי ומסויט ככל שהוא מתקדם, וכל זה מצולם מצוין ומשרה אווירה אפוקליפטית. העלילה היא תיבול מרענן למה שבלעדיה היה לא יותר מרצף של שירים; הבעיה היחידה איתה היא שאין לה שום הגיון, קשר למטאליקה, או, למראית עין, פואנטה. לא היה צריך הרבה כדי להביא את מעריצי מטאליקה לקולנוע; הרי הם היו מגיעים גם אם זה היה תיעוד סטנדרטי של הופעה של הלהקה החביבה שלהם. אבל "מטאליקה Through the Never" הוא הרבה יותר מזה. איזה שואו אדיר.
מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק