פיטר או'טול: פרידה מהווינר הגדול והאגדה הבלתי נשכחת

פיטר או'טול כבר לא יזכה באוסקר בקטגוריית המשחק: הכוכב הבריטי מת היום בגיל 81 והותיר אחריו שמונה מועמדויות וגם שמונה הפסדים במירוץ לפסלון – יותר מכל שחקן אחר אי פעם. רק בהזדמנות אחת זכה להוקרה מן האקדמיה האמריקאית לקולנוע. זה קרה ב-2003, אבל זה לא היה פרס על הופעה מסוימת אלא על מפעל חיים, דבר שמעט קומם אותו. הוא טען כי כוחו עוד במותניו והוא עדיין במשחק, כך שטרם הגיע השלב לסיכומים. רק בשנה שעברה, הודיע על פרישה מהמקצוע והיום, לאחר מחלה קשה, הלך לעולמו.

הראשונה מבין אותן מועמדויות לא מנוצלות הוענקה לו על "לורנס איש ערב" מ-1962. כיום, הופעתו באפוס של דיוויד לין כבר נראית כחלק מובן מאליו ובלתי נפרד מתולדותיו של הקולנוע. בלעדיו, אי אפשר לדמיין את הסרט הזה וקשה גם לחשוב על ההיסטוריה של האמנות הזו. אך בזמן אמת, הכל כמעט היה אחרת: סם שפיגל, מפיק הקלאסיקה, רצה בכלל את מרלון ברנדו האמריקאי, ואז את אלברט פיני הבריטי. או'טול, מצדו, שעבר למסך הגדול מבמת התיאטרון, היה באותה עת במגעים עם אליזבת טיילור לככב ב"קליאופטרה".

בסופו של דבר, או'טול ויתר על העונג, וכך נחסכה ממנו שותפות במה שהפכה לאחת הקטסטרופות הקולנועיות המבישות והמזיקות בכל הזמנים. בו בזמן, ברנדו ופיני פסחו על האופציה להשתתף ב"לורנס איש ערב", וכך נסללה דרכו לככב במקומם בסרט. בעצם, לככב זו מילה קטנה מכדי לתאר את מה שעשה שם – האפוס נמשך כזכור כשלוש שעות וחצי, וארוך ככל שיהיה, אוטול שם כמעט כל הזמן, עם עיניו הכחולות ומבטו הבלתי נשכח, סוחף כרוח המדבר. בתחילה, ליהוקו היה אילוץ, אך בסופו של דבר המפיק בירך עליו. "מעולם לא ראיתי שחקן שמשלב כך בין רגישות ועוצמה", נימק, ובכך הגדיר היטב לא רק את סוד כוחה של ההופעה המסוימת הזו, אלא של הקריירה של אוטול בכלל.

והקריירה הזו, הודות ל"לורנס איש ערב", הלכה ופרחה, וכבר בשנות השישים היו לו עוד שלוש מועמדויות לאוסקר – על "בקט" (1964), "אריה בחורף" (1968) ו"היה שלום מר צ'יפס" (1969). בשני הראשונים גילם את המלך הנרי השני, ובכך קבע עוד תקדים – הראשון שקיבל שתי מועמדויות לפסלון על הופעה כאותה דמות. היו לו בסיקסטיז גם תפקידים פחות מרשימים, אבל בסך הכל היה או'טול לאחד השמות הלוהטים והמוערכים בעולם המשחק הבריטי ובהוליווד. עד כדי כך היה עסוק, שנדרש לוותר על אהבתו הישנה לתיאטרון ולהתמקד במסך הגדול.

הדומיננטיות של או'טול באותה תקופה נבעה לא רק מיכולותיו שלו, אלא בשל תופעה רחבה יותר: שנות השישים ידועות לשמצה כעידן של קיפאון יחסי בקולנוע האמריקאי. בין תור הזהב של הוליווד הקלאסית להתעוררותה מחדש בשנות השבעים, הסיקסטיז נשלטו בעיקר בידי הקולנוע האירופאי בכלל וזה הבריטי בפרט.

עוד יותר מאשר היום, אמריקה טרפה אז את כל מה שהיה לקולנוע של הממלכה המאוחדת להציע, בעיקר אם היו אלה דברים שניחנו באופי "בריטי" במיוחד – אפוסים, דרמות על בית המלוכה, עיבודים לקלאסיקות לאומיות וכיוצא בכך. או'טול היטיב והרבה לשחק בכאלה, והיה הסמל שלהם ולכן לסמל של התקופה בכלל.

אך התקופה הזו נגמרה, והתחלפה בעידן אחר, שבו כבר היה פחות מקום לאו'טול. מקבץ נדיר בעושרו ובאיכותו של כוכבים טריים, ובראשם דה נירו ופצ'ינו, הזריקו דם חדש לקולנוע האמריקאי ותפסו את מרכז הבמה. זה כמובן לא הפך את הבריטי לשחקן פחות טוב, אבל מי שהתרגל לחבוש כתר על ראשו גילה כי אחרים תפסו את לו את כיסא המלוכה ודחקו אותו מן השורה הראשונה.

בהמשך לכך, שנות השבעים היו הפחות טובות בקריירה של או'טול. את תפקידו הגדול ביותר באותה עת עשה ב"The Ruling Class" מ-1972, שגם עליו קיבל מועמדות לאוסקר, אבל מעבר לפרגון הזה, הסרט לא נהנה מהצלחה או הערכה מיוחדת, והיו לכוכב נפילות גדולות בהרבה – למשל, הופעתו בשלהי העשור בחגיגת הטראש הפורנוגרפית "קליגולה". תחילתו של העשור הבא הביאה עמה מורת רוח גם בתיאטרון, אליו חזר, והופעתו כמקבת בעיבוד למחזה של שייקספיר ספגה ביקורות צוננות. בצד הקטילות הללו, נהנו העיתונים הבריטיים לדווח גם על הצרות בחייו האישיים של או'טול: הוא התחתן פעמיים ובמהרה התגרש פעמיים, ובעיקר נודע בנטייתו להרס עצמי ובחיבתו לטיפה המרה, שכמעט הביאה למותו המוקדם ב-1978.

עם רגל וחצי בקבר המקצועי והאישי, השכיל או'טול עתיר רוח הלחימה להתעורר לחיים. כפי שכוכבים נוהגים, הוא עשה זאת בעזרת הרבה מודעות עצמית, ולאורך שנות השמונים גילם תפקידים שכל מהותם היתה פארודיה על הפרסונה שלו – בקולנוע גילם דמות של כוכב אלכוהוליסט ב"שנת חיי היפה ביותר" ובתיאטרון כיכב כבעל טור שתיין בהצגה "Jeffrey Bernard is Unwell". על שני אלה זכה לשבחים רבים, והעולם נזכר שוב באיזה שחקן גדול מדובר. ברנרדו ברטולוצ'י אף ליהק אותו ל"הקיסר האחרון" ב-1987, וכך, כחצי יובל לאחר "לורנס", שוב הזדמן לאו'טול להופיע בסרט זוכה אוסקר בלי לזכות בפסלון בעצמו.

הפסלון הזה הגיע ב-2003. האקדמיה, אולי מתוך רגשות אשם ואולי בשל חיבתה להחליט בעצמה מתי שחקנים צריכים לסיים את הקריירה, החליטה אז על הענקת פרס מפעל החיים לאו'טול. זו היתה הדרך המנומסת שלה להגיד לו כי בגיל שבעים, הגיע הזמן לתלות את הנעליים, אבל השחקן המרדן, שתמיד אהב לעשות דווקא, התייחס לפרגון הזה כאות לכך שהגיע הזמן לעוד דף חדש.

וכך, עשר השנים האחרונות היו מהיפות בקריירה של או'טול. הוא ניצל את הפריחה מחדש של ז'אנר האפוס ההיסטורי כדי לקבל תפקידים מובילים בהפקות ענק בסדר הגודל של "טרויה" הקולנועי ו"שושלת טיודור"; הוא גילם את התפקיד הראשי בדרמה היפהפייה "ונוס", ושיחק בה כל כך טוב, עד שהאקדמיה נאלצה להודות בכך שהורידה עליו את המסך מוקדם מדי והעניקה לו מועמדות נוספת לאוסקר; והוא התאים את עצמו לרוח הזמן, הבין כי בעולם האנימציה נעשים לעתים הסרטים העמוקים והמרגשים ביותר, ולקח על עצמו את מלאכת דיבובו של אנטון אגו, מבקר המסעדות המרושע ב"רטטוי". במסגרת זו, הנפיקה אגדת המסך הבריטית מונולוג שנישא לרמות של שייקספיר ושל פרוסט, ובכך חיבב את עצמו לראשונה על דור חדש שטרם הכיר אותו. הודות לשובר הקופות של פיקסאר, לא רק סבים וסבתות עצובים היום על לכתו של הענק הוותיק, אלא גם הנכדים והנינים שלהם.

אחרי "ונוס" ו"רטטוי", או'טול כבר היה מוכן להודות בעצמו שהגיע הזמן לפרוש, ובשנה שעברה הודיע על כך רשמית במכתב שהיה אצילי כמצופה. מכאן והלאה, עושה רושם כי דבר מותו המתקרב היה סוד ידוע בקרב החוגים הנכונים באי הבריטי – העובדה היא שדקות ספורות לאחר מותו הערב, פרסם ה"גרדיאן" הספד ארוך שבוודאי נכתב מראש.

עם דבר המוות, החלו לצוץ גם שלל פכים משעשעים מחייו של או'טול. מצחיק במיוחד הוא הסיפור על מה שלכאורה קרה לו, ערב אחד בשנות השבעים. לפי האגדה, לכל הפחות, השחקן עשה אז סיבוב פאבים פרוע במיוחד, וכשהוא שיכור כלוט, הגיע לתיאטרון והתיישב לראות הצגה. רק בעיצומה, פלט לפתע, "היי, אני בעצם אמור לשחק פה", ואז רץ חיש-קל אל אחורי הקלעים, לבש במהרה את הבגדים המתאימים ועלה לבמה כי לשחק.

סביר להניח כי בימים הקרובים נתקל בעוד שלל סיפורים שיעידו כמה סוערים ומעניינים היו חייו האישיים של או'טול ובעוד הספדים של עמיתים למקצוע שיזכירו שוב כמה מרשימים היו חייו המקצועיים. אפשר לקוות גם כי במהלך הימים האלה ובכלל בשנה הקרובה, ירימו ערוצי הטלוויזיה והסינמטקים מחוות שיאפשרו לקהל להתענג מחדש על הקלאסיקות הגדולות שלו ולגלות לראשונה את הפנינות הלא מוערכות בהן הופיע.

הצפייה בכל אלה תוכיח שוב עד כמה העובדות משקרות ועד כמה מספרים זה לא הכל. לעד, ערך הוויקיפדיה של או'טול יציין כבר בפסקה הראשונה את תאריך לידתו, את תאריך מותו ואת עובדת היותו הלוזר הגדול בתולדות האוסקר. אבל אם יש דבר אחד שסקירת הקריירה של השחקן מלמדת, הרי זה שמדובר בווינר הגדול מכולם.

או'טול שתה את העולם בכוס גדולה ובלגימה אחת, וכשאמרו לו שאם ייקח ולו עוד שלוק אחד הבטן שלו תתפוצץ, הוא לקח עוד שניים וליקק את השפתיים. או'טול כבש את המסך בזוג העיניים הכחולות הכי יפות שראה ובכל פעם כשאמרו לו שהגיע הזמן לעצום אותן, הוא רק פקח אותן עוד יותר רחב, כי אף אחד לא יחליט בשבילו מתי יגיע הזמן ללכת לישון.

היום, או'טול החליט שהזמן הזה הגיע, ובדיוק כמו לורנס איש ערב, יצא לדהור במדבר האינסופי. השמש שקעה, השמים הכחולים התקדרו, העיניים הכחולות נעצמו. היה שלום, מיסטר צ'יפס.