"פיצוחים" של אמיר חצרוני מתענג על האייטיז בישראל

אמיר חצרוני צולל עמוק מדי אל המים הרדודים של שנות ה-80, אבל למרות שטרנד הנוסטלגיה לעשור הטיפשי הזה כבר מאוס, הספר שלו עדיין מסב הנאה מסוימת

דוד רוזנטל

בין סוף שנות ה-70 וה-80 כיכב בישראל המושג "אנטי-מחיקון". זה היה התקן מוזר שבו השתמשו בעלי טלוויזיות צבעוניות, כדי לעקוף את הנחיות הממשלה לשדר רק בשחור-לבן ולשחזר את גלי הצבע שנשלחו למקלט. האנטי-מחיקון הפך ברבות הימים למושג בעל חשיבות היסטורית עצומה: הוא היה הגשר שבין מדינה תמימה, זו שרואה את העולם רק בשני צבעים, לארץ שהשתחררה מכבלי הסוציאליזם המאולץ והחלה להפוך לאומה פלורליסטית שצורכת רוק ופאנק, רואה היאבקות בערוץ של לבנון ובמקביל שולחת את חיילינו להתבוסס בבוץ של המדינה השכנה.

האנטי מחיקון היה אחד מסמלי הפופ הראשונים בחייו של הנער המתבגר אמיר חצרוני, גיבור הרומן "פיצוחים" שנכתב על ידי - ובכן, אמיר חצרוני. התקופה היא סוף שנות ה-70 עד תחילתה של מלחמת לבנון. ילד כאפות אולטימטיבי, שגדל בצפון תל אביב בצל האינטגרציה בבתי הספר בעיר ופיתח דעות שמאלניות קיצוניות ואנטי-מלחמתיות, הפך את עצמו לשנוא עד זרא. יש לו חלומות ככל הילדים – להשתתף באירוויזיון או להיות כוכב כדורגל – וגם חלומות אחרים, שונים ובומבסטיים באופן מעורר חשדנות. למשל, זכייה בפרס נובל ואיחוד מחודש עם מגישת הטלוויזיה המיתולוגית רויטל עמית, רגע לפני צאת השעשועון החדש שבהגשתה, "פיצוחים". אלא שהמיזנתרופיה והבוז העצום שחצרוני הנער רוחש לכל הסובבים אותו, בתוספת אמא חרדתית מינוס אב שנטש את הבית בנסיבות מסתוריות, הופכים אותו ללא יותר משק חבטות מילולי ופיזי של כל הסובבים אותו, מבני כיתתו (כולל המורה המחנכת) ועד אמו.

כלל ידוע בביקורת הוא שיצירה יש להפריד מהיוצר ולשפוט אותה לפי אמות מידה עצמאיות לחלוטין. זו תמיד משימה קשה, והיא קשה עוד יותר במקרה הזה. לא רק משום שבשנים האחרונות התוודענו לאישיות הפרובוקטיבית והמוקצנת של חצרוני שמקשה לקרוא תוכן שלו מבלי לחברו אליו, אלא מכיוון שדווקא היכרותנו אותו מעלה שאלות לגבי הספר. למשל, האם אותו פרופסור ימני שמרצה במכללת אריאל באמת גדל כשמאלן קיצוני, או שמא זוהי בדיה? האם אכן היה מגה-חנון, מה שהוביל אותו לפיתוח נטיות רדיקליות והרסניות לאורך השנים, או שהוא בסך הכול מגחיך כסופר וכאידיאולוג עוד יותר את הסטריאוטיפ על דמותו של הילד האשכנזי-צפון תל אביבי-שמאלני קיצוני-טיפוסי של שנות ה-80?

החידה רק מתגברת כשמנסים לפענח מהי, בעצם, מהותו של "פיצוחים". בעוד שלחלקו הראשון של הספר יש גבולות כלשהם שמאפשרים להגדיר אותו כרומן, החלק השני כבר כאוטי לחלוטין. מעשי בריונות שכוללים בעיקר אגרופים מעיפי שיניים מפיו של חצרוני (מטאפורה למשהו?), הופכים למוטיב העיקרי בערימה הזויה של סיטואציות נטולות הקשר קוהרנטי. עקרונית, אפשר לומר שהספר התחיל בסדר ואיבד את זה לחלוטין, אבל אפילו עם ההגדרה הזו יש בעיה. כל ניסיון נוסף להסביר רק יבלבל עוד יותר, כי באופן די מפתיע, "פיצוחים", אף שיש לו את כל המוטיבים והסממנים להפוך לספר קטסטרופלי, אינו כזה.

עוד בוואלה! NEWS

פרסום לפי מיקום: עסקים קטנים יזכו לפרסום מותאם לצופים

בשיתוף בנק הפועלים
לכתבה המלאה
מצחיק מחד ו-וולגרי ודוחה מאידך. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

לחצרוני יש כישרון להגיד את מה שהוא רוצה בבוטות. אפשר להסכים עמו ובמיוחד אפשר שלא, אבל קשה לומר שהוא לא מעביר את הגיגיו באופן מעניין, מצחיק מחד ו-וולגרי ודוחה מאידך: "האמת היא שאף פעם לא הצלחתי להבין למה שמחה קימברלי לקבל לפנטהאוז המפואר שני אחים מאומצים, שחורים ומסופלסים, שבבוא היום יתחלקו איתה בירושה. אבל זה ידוע שהטלוויזיה (גם אם מתעלמים לרגע מחידוני הידע שהתמחיתי בהם) מציגה את המציאות בצורה מעוותת".

והמציאות ב"פיצוחים", כמו בטלוויזיה, אכן מעוותת. חצרוני יצר חידון משל עצמו, כזה שמורכב משאלות שאין עניין רב לחקור את מהותן, אבל צומחות במהירות כמו פטריות אחרי הגשם, פעם בטעם טוב ופעם בטעם רע במיוחד. יש בו רוח של גאונות מהולה ברשעות, כמו בתיאור הבא של אחד מאמני הפולק הישראלים הגדולים אי פעם: "ראיתי ערב-רב של בני דור הבום מעמיסים שקי שינה ונוסעים מאות קילומטרים לפסטיבל נביעות רק כדי לראות את אריק סיני, הסגן השלישי לזמר השנה, בלי לשער כי בחלוף שנים ספורות יוכלו לראותו מופיע במתנ"ס הסמוך למקום מגוריהם יחד עם קוסם, רקדנית בטן, וחקיין חיות – הכול בכרטיס מוזל אחד".

אריק סיני ו"על טעם ועל ריח" אינם אושיות האייטיז היחידות המוזכרות בספר. בשורה אחת איתם ועם האנטי-מחיקון עומדים מוטי קירשנבאום, המגזין "פנדל", בוי ג'ורג', מועדון הפינגווין, באשיר ג'ומאייל ועוד עשרות סמלי פופ שעיצבו את נערותם של ילידי הסיקסטיז הישראלים. רק דרך הרכבת פסיפס הנוסטלגיה המורחב שמציג חצרוני אפשר, אולי, להבין את מהותו של "פיצוחים": זהו לא סיפור שמסופר דרך האייטיז – אלה האייטיז שעומדים במרכז הסיפור וכל השאר הוא רק תפאורה. יש בכך חן מסוים, אבל הקונספט קצת מאוס – טרנד הכמיהה לשנות השמונים החל באופן טבעי לפני כמעט עשר שנים, והספר הזה הוא רק עוד תחנה לממכר האספנות הזו. חוץ מזה, האמת היא שאנחנו לא באמת מתגעגעים לתקופה המג'וייפת הזו ואפילו לא ממש נהנים לקלל את המחורבנות שלה, ככה שההנאה מספר שצולל עמוק כל כך למימיו הרדודים של העשור הזה לא יכולה להיות מושלמת. ועדיין, חייבים להודות, היא קיימת.


אמיר חצרוני/ פיצוחים, הוצאת ידיעות ספרים, 238 עמודים

תקראו את "פיצוחים"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully