האם ההיפ הופ הופך לגל האנטישמי החדש?

קנייה ווסט, הפה הכי גדול בתעשיית המוזיקה, העליב גם את היהודים. לפני כשבועיים התארח ווסט לראיון תוקפני ביותר, גם מצד המראיינים וגם מצד ווסט, בתכנית ההיפ הופ הרדיופונית הפופולרית של פאוור 105.1 - "The Breakfast Club".

במסגרת הראיון הספיק לקרוא לעצמו "מיכאלנג'לו", "סטיב ג'ובס", "אובמה", "ג'ורדן" ולתקוף על הדרך כל תפיסה אנושית שמובילה את בני האדם. בין לבין, הערה אחת קטנה גם הצליחה לזקוף את אזניהם של "הליגה נגד השמצה" שמיהרו לפרסם את הגינוי המפורסם שלהם.

זה קרה כשקניה ניסה להסביר מדוע לאפרו-אמריקאים קשה יותר להתנהל בעולם גם אחרי שהם תופסים עמדות כוח. בעודו מספר על ההבדלים בין הקשרים של ג'ורג' בוש לאנשי נפט לניתוק של אובמה מהקשרים האלה, נזרק לו המשפט הבעייתי הבא: "לאנשים שחורים אין את אותה רמת קשרים של יהודים". כנראה שכל מה שהייתי צריך כדי לממן דירה בתל אביב זה להפעיל את קשרי בעולם הנפט.

אבל אל תיקחו את זה אישית. קנייה ווסט כנראה העליב יותר מתשעים אחוז מאוכלוסיית העולם וממילא מדובר בבן אדם שזורק הערות בומבסטיות בכל פעם שמוגש לו מיקרופון לפה. מצד שני, כן ראוי לעצור רגע ולהרחיב את הקונטקסט של ההערה של ווסט אל מעבר לסתם נאום זעם נוסף. כי כבר שנים שישנה גזענות בלתי מדוברת בקהילת ההיפ הופ כנגד יהודים.

זה כמובן אירוני שתרבות שנולדה מדיכוי גזעני ואמורה לפעול נגדו - מבטאת בעצמה אלמנטים גזעניים. אין טעם להשוות בין דיכוי האדם השחור לאנטישמיות רבת השנים, מכאן או מכאן, אבל בכל מקרה, צורם לחזות באנשים שלא מביטים מעבר לאף הכאוב של עצמם. זה אמנם מעט צפוי, שכן חלק מדיכוי קבוצה חברתית לרוב כולל הפנייתם כנגד קבוצות אחרות ויש לקחת גם בחשבון את האיסלמיזציה שהקהילה השחורה עברה לאורך השנים, אבל גם בשנת 2014 הקרבה אנחנו עומדים לראות גזענות ישנה שמטפטפת לתרבות חדשה וזה, מן הסתם - מאכזב.

זו היא האנטישמיות הישנה, אותה אחת שהתפתחה באירופה הרבה לפני עליית הנאצים, אותם לחשושים על זקני ציון ועל ה"שולטים בתעשייה ותקשורת" וכו'. לא מדובר כאן על הכרזות מגוחכות על מצות מדם או על קריקטורות עם אף גדול, אבל מגוון ההערות שנחשפות מפעם לפעם בתקשורת מדמות רק את קצה הקרחון של גדול הבעיה.

רק בחודש מאי האחרון צוטט סקארפייס, אגדת היפ הופ דרומי וראפר שנחשב אינטליגנטי ומודע למדי, כאומר ש"אני מרגיש שאנשים ששולטים בתעשיית ההיפ הופ הם כל כך פאקינג לבנים וכל כך פאקינג יהודים עד שהם לא שמים זין על התרבות, המלאכה ועל מה שזה באמת".

זו דעה שחקוקה היטב בקרב הקהילה השחורה. דעה שמורישים מדור לדור. התעשייה, שכאמור בחלקה מכילה יהודים, לא ממש עוברת על כך בשתיקה וכבר היו קריירות שחוסלו עקב התבטאויות שכאלו. ולמרות זאת, בגלל הריבוי שלהן, האמירות הללו מקבלות מעמד כמעט לגיטימי. אייס קיוב בעבר נתפס כאומר שחברו להרכב N.W.A "נתן לאיזה יהודי לפרק לי את החבר'ה" או פרופסור גריף, חבר פאבליק אנמי, שציטט באופן ישיר את סדרת הספרים האנטישמית "היהודי הבינלאומי" משנות העשרים.

חלק אחר בז'אנר שמספק הצצה לדעות הקדומות האלו, מופנה ל"גזענות חיובית" כביכול. נכון שאם אומרים שכל האסייתיים טובים במתמטיקה, או כל השחורים הם אתלטים טובים זו גזענות? ובכן, גם להתייחס ליהדות כמקור לעושר היא גוון של אנטישמיות. כשהראפרים הגדולים מספרים ש"אנחנו כל כך עשירים שאנחנו מתנהגים כמו היהודים", אפשר להבין את הסאבטקסט.

אם מישהו חושב שזו הגזמה, שהם סתם מנסים לגשר בין תרבויות ובסך הכל אנחנו סובלים מפראנויה - מוזמן לבדוק את המיקסטייפ שהוציא ריק רוס בשנה שעברה. "The Black Bar Mitzvah" הציג על עטיפתו מגן דוד זהוב וחגיגי. ואם זה לא מספיק כדי להבין את התמונה, אפשר לשמוע את הפתיח שמתהדר במילים "חוגגים את ההצלחה". כי אתה לא כוכב היפ הופ אמיתי עד שאין לך כסף של יהודים. או לפחות עו"ד יהודי.

זה בעיקר מעליב. נדמה שחלק מהראפרים לא מבינים שהסיבה לריבוי היהודים בהיסטוריה של תעשיית ההיפ הופ לא נעוצה רק באלמנט המסחרי שלו, אלא גם לפן האמנותי שבו. משחר התרבות הזו היו יהודים מעורבים בו, עוד הרבה לפני שהחברה המסחרית הראשונה שמה עין על מוזיקת השחורים שמלהיבה את כל הצעירים. מספיק לציין את ריק רובין, הביסטי בויז, ליאור כהן (ישראלי לשעבר שניהל את הלייבל החשוב דף ג'אם במשך עשור ואחראי במידה רבה להשתלטות ההיפ הופ על הניינטיז) או אמ סי סרצ' (שמעבר להיותו ראפר חמוד\ היה גם אחראי לגילוי כמה מהשמות הגדולים של הז'אנר, כולל אחד – נאס).

היהודים הנ"ל אמנם קידמו את ההיפ הופ למקום מסחרי יותר, אבל התמריץ לא היה המזומנים. יש להם אהבה למשחק בדיוק כמו לקנייה ווסט, סקארפייס או כל ראפר אחר שממהר לפלוט שטויות. אולי אם הם יביטו קצת בספרי ההיסטוריה (ולא רק אלו שעוסקים בשואה אלא על אלו שנכתבו בידי אבותיהם לתרבות), הם יבינו שלא כל היהודים חמדנים או עשירים. חלקם סתם אוהבים היפ הופ, ממש כמותם.