בתערוכתה "טייסטו", הקרויה על שמו של די.ג'יי הקלאב-טראנס הנודע, חילקה מיכל הלפמן את חלל הגלריה לשלושה חלקים. בחדר אחד היא מציגה סרט וידאו בו נראים אנשים שואפים גז צחוק מתוך בלון עגול; בחדר האמצעי היא מציגה מעין תפאורה של קירות נוזליים בגווני שקיעה; ובחדר האחרון - הדימוי החזק ביותר בתערוכה - סדרה של פורטרטים העשויים שקיות ניילון. הפורטרטים מבוססים על תמונות צילום מהיר (סנאפ-שוט) מעיתון חיי הלילה "אקסטרה". החיוך שלהם, והדמיון שלהם להיסטריה של סרטי מאנגה יפניים, מציגים איזשהו חלל או חוסר שהדמויות המצולמות נושאות עימן.
נקודת המבט בתערוכתה של הלפמן לא מנסה לייצר מסמך סוציולוגי על "תרבות המועדונים". היא לא באה "לפצח" את התופעה. מנגד, שלא כמו בתערוכה "נחיה ונראה" של תומר גניהר במוזיאון תל אביב, היא גם לא מנסה להיות "אותנטיסטית" - לשווק את "הטירוף" ולתווך את "הסצינה" של הצעירים לצרכני אמנות מבוגרים.
בשביל הלפמן המוזיקה של טייסטו היא הנשגב. ההירואיות שלו מבחינתה מתבטאת בציפוף שהוא עושה במרכיבים המוזיקליים ובבנייה שלהם, שכבה על גבי שכבה, בדרך לשיא לקטרזיס, להזדככות. התחושה היא שדרך המוזיקה אפשר לנצח. נושא התערוכה של הלפמן הוא הבנייה הזו - הגירוי, אותו היא משהה ולא נותנת להגיע לפורקן.
* התערוכה "טייסטו" מוצגת בגלריה זומר בתל אביב (שדרות רוטשליד 64) מיום רביעי, 1 בנובמבר
בקצב הקלאב טראנס
1.11.2000 / 12:28