פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מנדלה - ארוכה הדרך אל החופש": תצוגת משחק מעוררת השראה של אידריס אלבה

      הסרט הביוגרפי על חייו של נלסון מנדלה לא ייזכר כסרט משמעותי במיוחד, ובכל זאת שווה לצפות בו בזכות אישיותו הנדירה של המנהיג המנוח, ובזכות אידריס אלבה בתפקיד הראשי

      "מנדלה - ארוכה הדרך אל החופש": תצוגת משחק מעוררת השראה של אידריס אלבה

      עוד לא מלאו שלושים למותו של נלסון מנדלה, ובתזמון מושלם, כבר מגיע היום (חמישי) לאקרנים בישראל סרט ביוגרפי טרי על אודותיו – וכך, לאחר כל הכתבות, השירים וכיוצא בכך, אפשר גם לצפות בהצדעה קולנועית לפועלו של המנהיג המנוח.

      שמו המלא של הסרט הוא "מנדלה – הדרך הארוכה אל החופש", ומעבר לתזמון הפצתו, הצפייה בו מסקרנת כיוון שזוהי למעשה הפעם הראשונה שהוליווד מפיקה ביוגרפיה מקיפה ומושקעת של האישיות המהוללת, ועם כוכב בתפקיד הראשי – אידריס אלבה, מי שפרץ ב"הסמויה", לאחרונה כיכב גם ב"תור", "פרומתיאוס" ו"פסיפיק רים" ומוזכר כמועמד מוביל לרשת את דניאל קרייג כג'יימס בונד. אך אף שלראשונה היא עומדת כל כך במרכז, ממש אין זה תקדים כי דמותו של המנהיג מופיעה ביצירה קולנועית. היא כבר מילאה תפקיד, למשל, ב"אינוויקטוס" משלהי העשור הקודם, סרטו הגרוע ביותר כבמאי של קלינט איסטווד.

      בדרמה הכושלת ההיא, אפשר היה להיווכח מה הבעיה בהבאת דמותו של מנדלה אל הבד. העניין הוא, שהעולם תופס אותו, במידה רבה של צדק כמובן, כקדוש. בחיים עצמם, אפשר רק לאחל לעצמנו להיתקל באושיות נאצלות שכמותו, שתמיד רוצות בטוב ועושות בשכל. באמנות, לעומת זאת, גיבורים מסוגו פחות רצויים, שכן הם פחות מעניינים – הרי אפילו לגיבורי-העל בימינו יש צדדים אפלים וחולשות, כי מעט חד-גוני לעקוב אחר אדם שפניו מוארות רק בזווית אחת.

      מנדלה בסרט זה, בדיוק כמו ב"אינוויקטוס", מוצג כגיבור ללא רבדים, ולעולם אינו נתפס במעשה או במחשבה שאינם ראויים לשבח. זה אולי מדויק מבחינה היסטורית, אבל מחליש מעוצמת העומק והדרמה של הסיפור. בדומה לאיסטווד בזמנו, הבמאי ג'סטין צ'דוויק לא ממש פורש בפנינו סיפור ומפתח דמויות, אלא פשוט מבצע פולחן אישיות.

      מנדלה (יח"צ)
      אם לא הערצתם אותו עד עכשיו, אין סיכוי שזה לא יקרה אחרי הצפייה. מתוך "מנדלה - ארוכה הדרך אל החופש" (צילומים: יח"צ)

      בעיה נוספת של הסרט היא היקפו של הפולחן הזה. צ'דווויק מתיימר כאן ללכוד את כמעט את כל קורות חייו של מנדלה – ילדותו, פועלו כעורך דין, תפיסתו את המושכות במאבק נגד האפרטהייד, כליאתו, שנותיו מאחורי הסורגים, המשא ומתן על שחרורו ועל הבנייה מחדש של דרום אפריקה, הצלתה של המדינה ממלחמת אזרחים ועוד ועוד. אך אף שהתוצאה מתפרשת על פני 134 דקות, קשה לה לטפל ברצינות בכל הנקודות המשמעותיות הללו, והיא פשוט מרפרפת על פניהן. אדם שייצא באמצע לקנות פופקורן, יגלה בשובו כי אלבה הספיק להצמיח שיער לבן בן רגע. רגעים משמעותיים בסדר הגודל של מות בנו של הגיבור חולפים גם כן חיש-קל, מפני שהיוצרים חייבים למהר להגיע לתחנה הבאה, וכמעט לאף קונפליקט או דילמה אין הזדמנות להתפתח.

      לעתים נדירות, הסרט משכיל בכל זאת להתעכב באופן רציני יותר על נקודות מפנה מרתקות, אך אז נחשפות חולשות אחרות שלו – הבמאי מאבד שליטה בכל פעם שהוא נתקל באתגר רציני, שחקני המשנה מתגלים בערוותם מול דיאלוגים עם איזשהו מטען דרמטי, ומלכתחילה שפתו של התסריט דלה ועתירת קלישאות. כך, למשל, יכול היה להיות מרתק לחזות כיצד ויני מנדלה (נעמי האריס) הופכת מאהובתו של נלסון לשותפתו ואז ליריבתו המרה, אבל הקטעים עמה מוגזמים ומגושמים.

      פגומות עוד יותר הן הסצינות בהן מתחיל מנדלה לנהל משא ומתן חשאי עם נציגיו של הממשל הלבן. בעיקרון, זו הצצה מרתקת לרגע שבו נכתבה היסטוריה, אבל הנושאים ונותנים לבני העור מגולמים בידי שחקנים כל כך לא טובים, עד שגם הקטע הזה מתפספס. אפשר להצטער על כך שהסרט, למרות הגב הכלכלי שעמד מאחוריו, לא השקיע יותר גם בגזרת תפקידי המשנה.

      אך למרות כל האמור לעיל, "מנדלה" אינו חסר ערך לחלוטין. בניגוד לביוגרפיות קולנועיות אחרות מן השנה האחרונה –"ג'ובס", למשל - הוא לרוב גם לא משעמם או מביך. התוצאה אף פעם לא סוחפת במיוחד ולעולם אינה ממריאה, אבל גם לא מתרסקת. זאת, כיוון שהסרט מונח על כתפיו של אידריס אלבה, ואלה מתגלות כחסונות ואמינות.

      למרות כל המגבלות התסריטאיות והקולנועיות, אף שהמבטא הדרום-אפריקאי הכבד מעולם לא התנגן היטב על המסך, אלבה מצליח בכל זאת לקחת את התפקיד הבעייתי ולהוציא ממנו את המיטב. בראש ובראשונה, פשוט אי אפשר להבחין כי מדובר בשחקן שהכרנו מ"הסמויה", והוא נכנס לחלוטין לעורו של מנדלה ועוקף בסיבוב את מורגן פרימן בתחרות מיהו בן דמותו האולטימטיבי של האליל המנוח.

      מנדלה – הדרך הארוכה לחופש (יח"צ)
      גדול מהחיים. אידריס אלבה ב"מנדלה"

      אך חשוב מכך, נראה שאלבה משכיל לתפוס מהם מרכיבי האישיות שהפכו את מנדלה לדמות כל כך נערצה ואהודה, ולהביא אותם אל הבד. וכך, הופעתו משקפת את כל אלה, ובמלוא עוצמתם – את הכריזמה של יחיד הסגולה, את ההתמדה, את הנכונות למחול והיכולת להבין את האחר. מעל הכל, התצוגה שלו מבהירה כי בלבו הרחב של המנהיג לא היה ולו גרם של שנאה. רק אהבה היתה בו, ואילולא הנשמה הנדירה הזו, עדיף אפילו לא לדמיין איך היתה נראית ההיסטוריה של דרום אפריקה. אם כבר לעשות פולחן אישיות, אז לעשות אותו ככה. אם כבר לגלם דמות מושלמת, אז לגלם אותה ככה.

      דרמה אישית וקולנועית, לא תמצאו כאן, וגם לא שאר רוח אמנותי. לעומת זאת, הצפייה במנדלה בגילומו של אלבה מעוררת השראה רוחנית. לקראת הסיום, כשמגיע נאומו המכריע ביותר ומקשיבים למילים שנשא בו, קשה שלא לשים לב כי אף שהתייחס לדרום אפריקה של תחילת שנות התשעים, מסריו אוניברסליים ועל-זמניים. המסרים הללו גורמים לשלום להיראות בר-השגה גם מנקודת הפתיחה הקשה ביותר, ולכן אפשר רק להתפלל כי איכשהו, מתישהו, יחלחלו גם לפוליטיקאים בהווה ובעתיד, יהיו אשר יהיו. אז אוסקר כבר לא ייצא מהסרט הזה, אבל השראה למנהיג עתידי – אולי כן.