כבר חשבנו שגמרנו עם 2013. אין שום בעיה להתחיל את מתקפת הסיכומים של סוף השנה, כי הרי מי מוציא אלבום משמעותי באמצע דצמבר. ואז ביונסה מחליטה להפיל עליך פצצת 50 מגהטון בדמות אלבום חדש. 14 שירים, 17 קליפים עתירי תקציב, אפס הכנה מוקדמת. הגימיק השיווקי הזה הוא לא לגמרי חדש, אבל הוא מעולם לא בוצע באופן מושלם כל כך (מאות ניצבים, רקדנים, מאפרים, מפיקים, מנהלים ושום דבר לא דלף? איך זה אפשרי בכלל? מה ביונסה מחזיקה על האנשים האלה?) ובסדר גודל כזה. כמובן ששיטת ההפצה החדשנית הזו נמכרת כקיצור דרך בין האמן לקהל, מתנת כריסמס מוקדמת למעריצים עם אפס מתווכים. אך מדובר במקביל גם במפגן כוח אדיר הנה האלבום החדש שלי וזה כל מה שאתם צריכים לדעת. עכשיו לכו תקנו אותו כדי שלא תישארו מחוץ לשיחה. למה? כי אני ביונסה, זה למה.
לא פשוט לייצר בימינו אירוע תרבותי עולמי, אבל בימים האחרונים מיליוני אנשים חזו ב"אלבום הוויזואלי" של ביונסה (לשם הפרוטוקול, יוני בלוך עשה את זה קודם) ביחד, ניתחו אותו ביחד, חגגו אותו ביחד. הניסוי הזה נחל הצלחה אדירה מקום ראשון ב-104 מדינות במקביל, אלבום חמישי ברצף בראש הבילבורד ושיא מכירות באייטיונס של קצת יותר מ- 800,000 עותקים בשלושה ימים. אחרי כל האלבומים המאכזבים והמקודמים לעייפה שהגיעו מאגף דיוות הפופ השנה (ליידי גאגא, קייטי פרי, בריטני ספירס), ביונסה מבהירה שוב את הדומיננטיות המוחלטת שלה בלי קידום מכירות, בלי סינגל ובלי להזיע. והנה מגיע החלק הטוב ביותר גם עוד שנה, או שנתיים, או עשור, כששיטת ההפצה של האלבום הזה תהפוך ללא יותר מאנקדוטה, "Beyonce" עדיין יישאר אלבום פופ מורכב ונפלא.
הפרסונה הבימתית של ביונסה היא עניין שקשה לתחזק. מכל אלילות הפופ, היא היחידה שבאמת נתפסת מילולית ככזו. ביונסה הפכה עם השנים לאיזה אידאל של נשיות חזקה, סקסית וחסרת פגמים עבור הקהל שלה. היא הבחורה עם הביצועים המושלמים, שלא מפספסת תו או צעד ריקוד, שעובדת קשה יותר מכל אחד אחר ועדיין מקיימת חיי משפחה מאושרים ונותרת עם שתי רגליים על הקרקע. יש בכל הסיפור הזה משהו קצת מרתיע. לא אנושי. האלבום החדש מציג לעולם אולי לראשונה את ביונסה כאישה בשר ודם, שמשלמת מחיר אמיתי על הניסיון לגעת בשלמות.
אולי נתחיל מהסוף שני השירים הסוגרים, "Heaven" שמוקדש לעובר שהפילה (ולחברה טובה של אימה) ו"Blue" לבתה הבכורה, חוברים ביחד לרגע מרסק רגשית, בעיקר אם אתה הורה. ב"Mine" היא מתייחסת בכנות דומה גם למשבר בחיי הנישואין לאחר הלידה ("אני לא מרגישה כמו עצמי מאז התינוקת") עם תפקיד אורח לא מועיל במיוחד של דרייק. כוכבות פופ אוהבות לתאר כל יצירה חדשה כ"אישית", אבל ביונסה היא היחידה השנה שחושפת קרביים. ואז יש את שירי הסקס. חלק נכבד מ"Beyonce" מוקדש לנושא "איזה כיף זה לשכב עם ג'יי זי" (אל תדמיינו את זה. מאוחר מדי). הסינגל "Drunk In Love"מכיר לעולם את תנוחת ה-Surfboard, "Blow" מרים המנון דיסקו Fאנק למין אוראלי, "Partition"הוא כולו חרמנות בלתי נשלטת ו"Rocket" היא בלדת סקס מבית הספר של פרינס שלוהטת ברמות שיגרמו לכם להרגיש לא בנוח להקשיב לה בפומבי. ביונסה מעולם לא שרה על סקס באופן מפורש כל כך, אבל לא מדובר כאן במיניות כזעקה ילדותית לתשומת לב או הבעת מרד בנוסח מיילי סיירוס (שגם היא מרתקת בדרכה), אלא מיניות בוגרת של אישה שמכבדת את עצמה ולא מתביישת לדבר (בפרטי פרטים) על התשוקה לבן זוגה.
בגזרת הלהיטים המובהקים יש את "XO" שנועד לשלוט ברדיו. גם "Pretty Hurts" הפותח עובד מצוין כאחד מהמנוני ההעצמה שביונסה כל כך מצטיינת בהם, למרות שיש משהו קצת בעייתי בשיר על ההתמכרות התרבותית למראה מושלם ומנותח שמגיע מכוכבת שהתמונות והקליפים המרוטשים שלה תרמו גם הם לעידוד התופעה. השיר הטוב באלבום (וזו לא בחירה פשוטה) הוא כנראה "*** Flawless". הוא מתחיל כהצהרת עליונות פשוטה לכל החובבניות שמסביב ("אני יודעת שכשהייתן ילדות קטנות, חלמתן להיות בעולם שלי. אל תשכחו את זה. כבדו את זה. השתחוו כלבות"), חותך לקטע מהרצאה של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'י על הדרכים בהן אנו מנסים להגביל את השאיפות של נערות ומציבים את הזכייה בתשומת ליבו של גבר כמטרה העליונה, ומסיים באחד מבתי הכוח הנשי שהם המומחיות של ביונסה "התעוררתי ככה, מושלמת".
מוזיקלית, מדובר באלבום המעניין והניסיוני ביותר שלה. כל אחד מהמפיקים (ומדובר בחתיכת נבחרת חלומות טימבלנד, פארל, היט בוי, דה דרים ועוד) מספק לה צלילים שקשובים היטב להתפתחויות האחרונות בשולי האר אנ' בי , אולי גם בזכות השפעה מבורכת מהאחות הקטנה סולאנז' שהפכה לכוח מוביל בתחום. מגרוב האיים האפל של "Haunted" ועד המינימליזם המתכתי של "No Angel" כל שיר כאן יכול היה לספק כיוון אמנותי לאלבום בפני עצמו. אחרי כמה אלבומים שעסקו באופן מעט מוגזם במחוות לתקופות עבר בסול, ביונסה מסתכלת הפעם קדימה ונותנת כמה מהביצועים הקוליים החזקים והאינטליגנטיים ביותר בקריירה שלה.
הרבה אמני פופ נוטים לבלבל בין "בוגר" ל"משעמם". האלבום החדש של ביונסה הוא אלבום בוגר על החיים האמיתיים של מגהסטארית בת 32. הוא גם אלבום הפופ ההרפתקני והמרתק של השנה בהפרש ניכר. אולי אין בו שיר אחד שמגיע לרמות האקסטזה של "Countdown", אבל כמכלול מדובר בשיא קריירה. התזמון המפתיע של האלבום הזה היה מהלך שיווקי מבריק, אבל ההפתעה האמיתית כאן היא מתיחת הגבולות של דיוות הפופ שלא הייתה חייבת לקחת כל כך הרבה סיכונים, או לעבוד כל כך קשה בשביל עוד אלבום פלטינה. "אני מטפסת על הקירות כי כל החרא שאני שומעת משעמם" היא מסננת ב"Haunted" ואתה רק רוצה להודות לכל הטוענות לכתר שהציתו בה את האש הזאת. כל מי שמעוניין בגרסה עדכנית של סיכומי 2013 בפופ צריך רק מרקר אדום מטאפורי ומילה אחת: "Beyonce".
מה אתם חשבתם על האלבום? דברו על זה בפייסבוק