פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: שולמית לפיד כותבת על שרלוק הולמס

      שולמית לפיד, האם הרוחנית של דמות הבלשית ליזי בדיחי, באחרית דבר לקובץ החמישי של סיפורי שרלוק הולמס. מדוע הקורא מקביל לווטסון והסופר הוא שרלוק הולמס?

      שרלוק הולמס ה' - אחרית דבר מאת שולמית לפיד


      במקום שהאמת שולטת בו, שולט גם הצדק

      מאה ואחת?עשרה שנים חלפו מאז ראה אור "כלבם של בני בסקרוויל", ואף שהורגלנו זה כבר לכל סוגי ספרות המתח, איננו שונים בהרבה מקוראיו הראשונים של ארתור קונן דויל. נכון שהם קראו לאור נרות או לאור מנורות הנפט, ולא היו מצוידים בכל האמצעים הטכנולוגיים המאפשרים היום זיהוי פלילי, אך הברית הכרותה בין הקורא הוויקטוריאני לבין כותב הבלש לא השתנתה מאז בהרבה. רעד מענג חולף בנו עוד לפני שפתחנו את הספר. אנו ערוכים, גוף ונפש, להתמסר לפחד. הנה אנחנו בידיך, ענג אותנו, אנו אומרים לכותב הבלש, כרתנו ברית ואנו מצפים ממך למלא את חלקך. הדמיון שלנו מקדים את החלחלה ומקדם אותה, אך אנו יודעים שבסוף הפושע ייענש והצדיק יבוא על שכרו. הידיעה הזאת מאפשרת לנו מרחק ביטחון מהחרדה. מעניקה לנו אופטימיות. אנחנו יודעים שמההרפתקה הזאת נחזור בשלום.

      דויל כותב עבור קהל קוראים ספציפי. בשנים שנכתבו ספרי שרלוק הולמס מגיעה בריטניה לשיא כוחה ועוצמתה. המלכה ויקטוריה, הסבתא של אירופה, יושבת על כס המלכות כבר שישים שנה, המהפכה התעשייתית בעיצומה, הערים גדלות, המרחק ביניהן מתקצר בזכות רשת הרכבות הארצית, הטכנולוגיה מתקדמת. כשהנרי בסקרוויל מגיע לראשונה לטירת בסקרוויל האפלה והקודרת, הוא אומר: "אצווה להציב כאן שורה של פנסי חשמל, ובתוך שישה חודשים שוב לא תוכלו להכיר את המקום לאחר שיוצבו כאן". בסוף המאה התשע?עשרה כבר החלו להקים בתי ספר כלליים, אך רק כמחצית האוכלוסיה ידעה קרוא וכתוב, רובה גברים בני האצולה והבורגנות. שרלוק הולמס כבן המעמד הגבוה ו?ווטסון כרופא השייך למעמד הבורגני, מייצגים את אותו קהל קוראים. ההיררכיה החברתית משתקפת גם ביחסים שביניהם. הולמס הנערץ על ווטסון עולה עליו בעושרו, בידענותו, בפיקחותו. "כלבם של בני בסקרוויל", כמו מרבית סיפוריו של קונן דויל, משקף את הלכי הרוח של המאה התשע?עשרה, את המתח הקיים בין הנאורות המאמינה במדע וברציונליות, לבין הרומנטיקה המבקשת לתת ביטוי לחיי החושים והרגש. הולמס הוא נציגו של האני העליון, והפושעים על מניעיהם ושדה פעולתם הם נציגי האיד. מתוך הספרות הרומנטית צומח ענף הספרות הגותית, המבקש לעורר בקורא תחושה של אימה על ידי יצירת אווירה קודרת. "כלבם של בני בסקרוויל" הוא תוצר מובהק של ספרות זו.

      "כלבם של בני בסקרוויל" הופיע לראשונה כסיפור בהמשכים שנדפס בעיתון בשנת 1901 וראה אור בספר בשנה שלאחר מכן. נבואות סוף העולם או תחיית העולם הנפוצות בסוף המאה מקבלות משקל נוסף עם מותה של המלכה ויקטוריה ומלחמת הבורים בדרום אפריקה המסתיימת ב?1902. בתום המלחמה מצליחה בריטניה להשתלט על אוצרות הטבע של דרום אפריקה, אך זאת במחיר עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים וביקורת מבית. ב"כלבם של בני בסקרוויל" יוצר קונן דויל קישור מרומז אל האירועים האקטואליים המעסיקים את בני זמנו. הסיפור מתחיל בתיאור מותו של סר צ'ארלס בסקרוויל עקב ההיתקלות המבהילה עם הכלב השטני. בעיתון המדווח על מותו של סר צ'ארלס נכתב: "כפי שידוע היטב, צבר לו סר צ'ארלס ממון רב בהשקעות הרפתקניות בדרום אפריקה [...] מימש את רווחיו ושב עמם לאנגליה". הודות ל"זהב אפריקה" בונה סר צ'ארלס את האגף החדש בטירה שלו. שורשי סיפור "הכלב" נטועים במאה השבע?עשרה, אז הסתבך הוגו בסקרוויל ההולל והמרושע בפרשייה שאת תוצאותיה פורש סיפורנו. כמו בסיפורים גותיים רבים, פשע ישן מוליד את קללת הדורות הבאים. לא רק משפחת בסקרוויל היא משפחה עתיקה היושבת בטירה זו מזה חמש מאות שנה, גם המשרתים נמצאים בביתה מזה ארבעה דורות, עובדה שחרף חשדות והטעיות שונות במהלך העלילה, מעידה על טוהר מידותיהם. רמז נוסף להיקפה של "האימפריה שבה השמש אינה שוקעת לעולם", ניתן בכך שסר הנרי, יורשו של צ'ארלס, מגיע לטירה בדבונשייר מן החווה שלו בקנדה. לעומת "הטובים", שיש להם קשר למושבות הכתר, מוצגים הרשעים כמי שנגועים באי?אנגליות: רוג'ר, אחיו של צ'ארלס, האיש שקופת שרצים תלויה לו מאחוריו, ברח לדרום אמריקה. בארץ גזירה זו נולד בנו, סטייפלטון, הנבל בסיפור. אשתו של סטייפלטון, שהיא גם קורבן וגם מכשיר המסייע ביד הפושע, נולדה בקוסטה ריקה. גם סלדן, הפושע הנמלט המתחבא בין הביצות השוממות, מתכונן לברוח לדרום אמריקה.

      שרלוק הולמס (יח"צ)
      כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      האירוניה בסיפור היא שגם סטייפלטון השטני, כמו שרלוק הולמס, הוא איש מדע, חוקר חרקים קר ורציונלי. הוא מנצל את הפחד מפני האי?רציונלי כאמצעי לרדיפת קורבנותיו. הטבע, גם האנושי וגם הארצי, הוא הזירה שבה הוא פורש את רשתותיו. לקראת היציאה לדבונשייר כדי לחקור את מותו של סר צ'ארלס ולהגן על היורש החדש סר הנרי, קונה שרלוק הולמס את מפת האזור ומראה אותה לווטסון. "זוהי אפוא הבמה שהטרגדיה הועלתה עליה," אומר הולמס לווטסון, "ושאולי נוכל לסייע לה לעלות עליה שנית [...] אכן זוהי תפאורה ראויה לשמה. אם השטן באמת חפץ להתערב בעסקיהם של בני האדם." ארתור קונן דויל מצליח ב"כלבם של בני בסקרוויל" להפוך את אדמות הבור השוממות ואת ביצת גרימפן הקודרת לשחקנים לא פחות חשובים מהשחקנים האנושיים העומדים על אותה "במה". קולו של הכלב המיילל בין הביצות מעצים את החרדה המרחיפה את עצמות הגיבורים: "גניחה ארוכה ורפה, ספוגת עצבות אין קץ, התפשטה על פני אדמות הבור. היא מילאה את כל חלל האוויר, ואף על פי כן לא יכולתי לומר מהיכן הגיעה. ממלמול עמום גאתה האנקה והתעצמה עד שהיתה לשאגה עזה, ואחר כך שבה ושקעה שנית לכדי מלמול עגום ורוטט בכאב". כשווטסון המבועת שואל לפשר הקולות ששמע, עונה לו סטייפלטון: "האיכרים טוענים שזהו כלבם של בני בסקרוויל המחפש לו טרף." ואם לא די בביצה הטובענית ובכלב האימתני, מתווסף אליהם גם האסיר הבורח: "במקום כלשהו במישור החר?ב אורב לו אותו יצור שטני, מסתתר לו במאורתו כחיית פרא, לבו גדוש זדון נגד הגזע האנושי כולו שהקיא אותו מקרבו. רק הפרט הזה היה חסר להשלמת רישומם הקודר של הישימון החרב, של הרוח הצוננת ושל השמים האפלים."

      *
      תפקידו של ווטסון, היושב בטירת בסקרוויל, הוא לשמור על סר הנרי מפני אויב עלום. ממכתביו לשרלוק הולמס הנמצא (ככל הידוע לווטסון) בלונדון, אנו למדים מה קורה בטירה, מי הן הנפשות הפועלות הן בבית והן באזור, ואילו מקרים יוצאי דופן אירעו. המתכונת ב"כלבם של בני בסקרוויל", כבכל סיפורי שרלוק הולמס, מניחה מראש כי ווטסון הוא עד נאמן אך לא מהימן. הוא תמיד משתוקק להשביע את רצון ידידו, אך זה אינו מהסס לחזור ולומר לו שמסקנותיו מוטעות. הולמס ממתיק את הגלולה בכך שהוא אומר לווטסון פעם אחר פעם ובניסוחים שונים: "בעזרת הרעיונות המוטעים שלך הו?בלתי לא אחת אל האמת." ווטסון הוא הידיד המסור ביותר והעוזר החרוץ ביותר שהולמס המתבודד קר הרוח יכול לאחל לעצמו, והעובדה שהוא הביוגרף שלו מחמיאה לו, אך לא עד כדי כך שיימנע מלהעיר: "אולי אינך מאור גדול בעצמך, אך אין ספק שאתה מחזיר את האור בעוצמה רבה. ישנם אנשים שלא התברכו בגאונות, ועם זאת ניחנו בסגולה היוצאת דופן להצית ולדרבן אותה באחרים." אחרי שהבהיר לווטסון שאת מעשה החשיבה מוטב שישאיר לחברו הגאון, הוא מנחם אותו בהבטחה שכאשר תגיע שעת הפעולה, הוא יבקש את עזרתו. מובן שכאשר מגיעה שעת הפעולה והם רודפים אחרי הכלב המפלצתי המסתער על סר הנרי, הולמס הוא שרץ הכי מהר, והולמס הוא שיורה והורג את היצור השטני.

      "כלבם של בני בסקרוויל" הוא במידה רבה סיפור מסגרת, ולא רק בגלל דמויותיהם של ווטסון והולמס. העלילה כאן היא גלגול חדש לעלילות הוגו בסקרוויל בן המאה השבע?עשרה. האגדה המקורית היא שנותנת לפושע סטייפלטון את רעיון הכלב מן הש?אול. בסיפור המקורי נתן הוגו לכלב לרחרח את המטפחת של הנערה, כדי שירדוף אחריה. המטפחת הופכת בסיפורנו לנעל, שבהתאם לעיקרון הצ'כובי, מופיעה במערכה הראשונה ו"יורה" במערכה האחרונה. אין צורך לומר שהולמס הפיקח הסיק כבר בהתחלה ממקרה הנעל הגנובה, שמדובר בכלב של ממש ולא ברוח רפאים. כשווטסון וסר הנרי מגיעים לראשונה לטירה ויושבים בחדר האוכל הקודר, "שורה מטושטשת של אבות משפחה בבגדים שונים ומגוונים, החל בבגדי אביר מן התקופה האליזבתנית וכלה בבגדים מהודרים מימי העוצרות, ניבטה אלינו מטה והטילה מורך בלבבנו בנוכחותה הדמומה". אחרי הרפתקאות מסמרות שיער נצטרך לפיקחותו של הולמס כדי להבין שלא על בגדיהם של אבות המשפחה היינו צריכים להביט, כי אם על פרצופיהם. שם היה טמון המפתח לפענוח הפרשה. גם המכתב שנתחבר ממילים שנגזרו מדף עיתון והזהיר את סר הנרי מפני הנסיעה לטירה, הופך לרמז שרק הולמס משכיל לפענח. מתברר שריח יסמין נדף מהעיתון, ושרלוק, היודע להבחין בין שבעים וחמישה סוגי ריחות, הבין — את זה הוא מגלה לנו כשהפרשה כבר הגיעה לסיומה — כי אישה שלחה אותו.

      כל הנשים המופיעות ב"כלבם של בני בסקרוויל" הן סטריאוטיפ כמעט קריקטורי של "הנערה בצרה" (damsel in distress). אף שבתקופה שהספר התפרסם בה כבר זכו הנשים בבריטניה למספר זכויות, כמו הזכות להחזיק ברכוש משלהן, הזכות להתגרש ועוד, כל הנשים בספרו של דויל חיות על פי חוקיה ונופיה של הספרות הגותית. כולן צעירות יפות ומצודדות, שהרשע בסיפור מתעלל בהן או מוליך אותן שולל, והאביר מציל אותן. לווטסון נאמר כי העלמה סטייפלטון היא "עלמה צעירה וחיננית", וכשהוא פוגש בה הוא מגלה ש"אכן היתה יפהפייה, ומן הסוג הנדיר והבלתי מצוי". כמובן שהנרי, הנוסחה המאוחרת של האביר הרומנטי, מתאהב בה. ללורה ליונס, שהביאה בלא דעת למותו של סר צ'ארלס, "יופי עז". אביה זנח אותה והתעמר בה, והיא האישה היחידה בספר — מלבד המשרתת ברימור — העובדת ומתפרנסת למחייתה. ווטסון מוצא אותה כשהיא יושבת ליד מכונת הכתיבה. "באותו רגע," אומר ווטסון, "לא ידעתי אלא שאני שרוי במחיצתה של אישה יפה להפליא." אחרי שמתברר לה שסטייפלטון רימה וניצל אותה היא מצהירה שלא היתה בוגדת בו לעולם לו שמר לה אמונים. כלומר, לפי דויל, היותו מתחזה ורוצח לא הפריעה לה כפי שהפריעה לה העובדה שהיה נשוי. אחרי הצלתו המופלאה של סר הנרי ומותו של סטייפלטון מוצאים אבירינו את מרת סטייפלטון כשהיא קשורה אל עמוד, עטופה בסדינים, מגבת אחת כרוכה סביב צווארה ומחסום לפיה. "התרנו את הכבלים — ועל הרצפה לרגלינו צנחה מרת סטייפלטון. כאשר צנח ראשה היפה על חזה?, ראיתי את הפס האדום הברור שהותירה צליפת שוט על עורפה. [...] 'הייתי פתיה שהאמינה לכל דבריו ושהיתה רק כלי שרת בידיו.' בעודה מדברת פרצה בהתייפחות נסערת." בדרכה שלה ניסתה הרעיה?האחות לפעול כנגד מזימותיו של בעלה. ועל זה אומר הולמס: "אישה שדם ספרדי זורם בעורקיה, לא במהרה תמחל על פגיעה כזאת." האישה היחידה בספר הניצלת מן התבנית הקורבנית הסטריאוטיפית היא המשרתת ברימור. גם מרת ברימור מתייפחת כשאנו פוגשים בה לראשונה, אך במקרה שלה היא היא האביר הנחלץ להציל. אחיה הוא אותו סלדן, הפושע הנמלט המסתתר באדמות הבור. אמנם גם היא, כמו שאר הנשים בספר, בוכה ומתייפחת, אך בניגוד לעלמות דקות הגו והיפהפיות, מתוארת מרת ברימור כ"אישה חסונה וכבדת גוף, צרת אופקים עד מאוד, מהוגנת ונוטה לפוריטניות. לא תוכל להעלות בדעתך יצור רגשני פחות ממנה. ואף על פי כן [...] הבחנתי לא אחת בעקבות של דמעות על פניה. צער עמוק כלשהו כוסס בלבה". כשהיא מגלה להנרי ולווטסון שהיא דואגת לספק מזון לאחיה, היא אומרת: "מפשע לפשע הוא הלך והידרדר יותר ויותר, עד שבסוף רק הרחמים של האל הצילו אותו מהגרדום. אבל בעיני, אדוני, הוא יישאר תמיד הילדון המתולתל שטיפלתי בו ושיחקתי איתו כפי שאחות בכורה נוהגת לעשות." כשנודע לה על מות אחיה, "התייפחה בבכי תמרורים אל תוך סינרה. בעיני העולם כולו נחשב לאדם אלים, ספק חיה ספק שטן, אבל בעיניה תמיד יישאר הילד הקטן והעקשן שהכירה בנעוריה, הילד שנצמד לידה". התיאור מסתיים באחד המשפטים היפים ביותר בספר: "ר?שע וחוטא באמת הוא רק מי שאין ולו אישה אחת אשר תב?כ??ה אותו".

      ארתור קונאן דויל מחבר שרלוק הולמס (AP)
      סר ארתור קונאן דויל (צילום: AP)

      הקורא של סיפורי שרלוק הולמס הוא למעשה בן דמותו של ווטסון, "הקורא" את המציאות כפשוטה, כפי שהיא מתגלית לעיניו, ומגיב כפי שהאדם הס?ביר עשוי להגיב. אנחנו מתמסרים בתום לב לתיאוריו בלי לתהות על מה שנעדר או נובע מהם. את אלה יחשוף עבורנו שרלוק הולמס. היחס בין שרלוק הולמס לווטסון משקף את היחס שבין הקורא לסופר. הסופר (הולמס) שומע מפיו של הקורא התמים (ווטסון) על מעשה שאירע. הוא מנכס את סיפורו של ווטסון ומפיק ממנו סיפור חדש. סיפורו של ווטסון תמיד לוקה בחסר, מוטה, מפוקפק, הן מבחינת הזיכרון והן מבחינת המסקנות הנובעות ממנו. תפקידו של הולמס הוא תפקידו של הסופר: להכניס סדר בנתונים המבלבלים והמבולבלים. הולמס, אם כן, "קורא" עבור ווטסון את הסיפור שווטסון עצמו מספר. השניים מהווים בבואה זה לזה. הולמס זקוק לווטסון כדי שיהיה לו בכלל סיפור. שהרי אם ווטסון לא יביא אליו את הסיפורים שליקט ואם לא יכתוב את קורותיו, אין הוא ולא כלום. ואילו ווטסון זקוק להולמס כדי שיבין את הסיפור שהוא עצמו סיפר, כדי שיעניק משמעות לדברים ששמע וראה. ווטסון מקבל את עליונותו של הולמס מפני שאינו יכול לספר את סיפורו שלו, ומעל לשני אלה מרחפת לה דמותו של "הקורא" השלישי, הלא הוא ארתור קונן דויל. עליו מוטלת החובה להשליט סדר בסיפוריהם של הולמס וווטסון. המבנה האסתטי שדויל בונה מכניס אותנו, הקוראים, לאזורי העיוורון והטעות. ואז, אחרי ששיחק בנו והוליך אותנו שולל, הוא מתחיל להוריד שכבה אחרי שכבה, את המסכות שלבשו שחקניו: סטייפלטון הוא ונדלר הוא בסקרוויל. אחותו היא אשתו. העלמה ליונס חושבת שסטייפלטון הנשוי הוא רווק. סלדן הפושע נרצח על ידי הכלב כי לבש את בגדיו של סר הנרי, והמפלצת היורקת אש היא בכלל כלב מורעב שנמרח בזרחן. שאלת הזהות, השאלה המעסיקה כל אדם, עומדת במרכזו של הסיפור הבלשי. במקום שאין חפיפה בין הזהות לאמת, שם נולד הרשע. אורה של התבונה חושף את האמת לאורה של השמש. ובמקום שהאמת שולטת בו, שולט גם הצדק.

      ארתור קונאן דויל / שרלוק הולמס - כל הסיפורים כרך ה', תרגום: רותי שמעוני (כלבם של בני בסקרביל) ומיכאל הנדלזלץ (עמק הפחד), הוצאת זמורה ביתן