פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צ'יילדיש גמבינו באלבום מדהים שמסכם את האינטרנט

      אתם אולי מכירים אותו בתור חנון חמוד ב"קומיוניטי", אבל דונלד גלובר, הלא הוא צ'יילדיש גמבינו, שחרר אלבום מדהים, שמשקף את רוח התקופה ומציב מראה שחורה מול תרבות הרשת

      דונלד גלובר הוא הרבה יותר ממה שאתם יודעים עליו. אולי אתם זוכרים אותו כאתלט הטיפש אך חמוד מהסדרה "קומיונטי", אולי צחקתם מכמה בדיחות שהוא כתב ל"רוק 30" או ממופע הסטנד אפ המצוין שלו ואולי אפילו שמעתם אותו כבר בתור צ'יילדיש גמבינו, פרסונת הראפ הכנה שלו. אבל אתם לא מכירים אותו. למעשה, הידע שלכם על דונלד גלובר, בין אם קיים או לא, שווה ערך פחות או יותר לידע שלכם על האינטרנט – כמה שלא תתמצאו, יש פינות אפלות שלעולם לא תוכלו להאיר.

      כי דונלד גלובר הוא האינטרנט. יש לו שני אתרים (אחד "אישי" ואחד של צ'יילדיש גמבינו), חשבון אינסטגרם, טוויטר, טאמבלר וכמה יוזרים באתרי היפ הופ כאלו או אחרים. ועדיין, אנחנו מכירים רק מה שהוא נותן לנו להכיר. תמונת אינסטגרם עם פילטר, אם תרצו.

      Childish Gambino (יח"צ , Stephen Lovekin)
      חושף ומסתיר. גמבינו (צילום: Stephen Lovekin)

      אבל גלובר חושף המון. כחודש לפני שחרור אלבומו השני, שקרוי – כמה הולם – "Because of the Internet", הוא פרסם סדרת תמונות של פתקים שבהם הוא חושף את פחדיו הגדולים ביותר, בעיקר פחדים מכישלונות, העתיד או בדידות. המהלך הכן וקורע הלב הזה מיוחס למשבר שעובר על דונלד בתקופה האחרונה בעקבות אירוע ירי שראה (במסגרתו שוטרים הרגו בחור מחוץ למועדון באטלנטה), וגם לתהיות קיומיות שלא קשורות אליו בהכרח.

      זה הוביל לפרויקט ראפ אקזיסטנציאליסטי בהשראת האינטרנט. אם זה לא מספיק, אז גמבינו דאג גם ליצירת עולם משלים שכולל סרט מקדים בין חצי שעה, תסריט בין יותר מ-70 עמודים, מספר חשבונות טוויטר מזויפים של דמויות מהתסריט ועוד ועוד ועוד. גוף היצירה מתפקד בפורמט אינטראקטיבי כאשר דבר אחד מוביל לאחר, לינקים לרמזים, רמזים לסיסמאות, סיסמאות לקליפים, קליפים לתסריט וכו'. איפה שהאלבום נגמר, הדרך להבנת הסיפור רק מתחילה.

      הסיפור הוא כזה: גמבינו משחק דמות ללא שם. בתסריט היא קרויה רק "The Boy", ועיקר עיסוקיה כוללים גלישה בטוויטר והטרדת אנשים. טרולינג, בעגה עדכנית. הילד הנ"ל הוא בן עשירים (בתסריט כתוב שאת אביו יגלם ריק רוס) ללא שום מטרה, שמעביר את זמנו בין רגעי מבוכה במסיבות (שהוא מימן) לשיחות חסרות טעם עם חבריו (שמיודדים איתו רק בגלל הכסף), ועל הדרך גולש באתרי טראש כגון WorldStarHipHop – אתר שנודע לשמצה על נטייתו לקדם ראפ גרוע וקרבות רחוב שנתפסו במצלמת אייפון רועדת. הוא שורף שעות על אתרים כאלו, משאיר טוקבקים שמזכירים את הפינות האפלות של האינטרנט ומחייך רק כשהוא מקבל לייק או תגובה. מוכר למישהו?

      המעגל נשבר אחרי שדמותו מוצאת את עצמה במצב דומה לגלובר, בעודו עומד ליד תקרית ירי ובקושי יוצא חי, כל זה תוך כדי שהוא מתעד את האירוע בסמארטפון שלו, כמעט על אוטומט. נקודת הקיצון הזו מובילה אותו, בתסריט, לתהיות קיומיות כבדות משקל שמתבטאות באופן נהדר באלבום. השיר שמלווה את הסצנה הזו, "WorldStar", הוא חתיכת אמירה מרשימה על הדור הנוכחי.

      וזה רק השיר השלישי. לאורך האלבום גמבינו פונה לשאלות על אסקפיזם, על מונוגמיות, על הגשמת ופספוס חלומות ועל כסף. על החיים ועל המוות, גם כמטאפורה וגם בפרקטיקה. על אף שהוא בונה עולם שלם סביב האלבום זה הוא אותו עולם שאנחנו חיים בו. אוספי Vine, לכלוכים בטוויטר וכינויים אנונימיים. אם נזכרתם ב"במראה שחורה", זו לא טעות – ממש כמו בסדרה הבריטית המדוברת, גלובר הצליח ליצור יצירה שמשקפת באופן מוחלט את הרשת ואת עידן המידע.

      כמי שמצליח לתפוס את ההתרחשות מבפנים ומלמעלה כאחד, התיאור שלו את העולם הזה הוא הגרסה הכי מרשימה של המציאות שבה אנו חיים כיום, לפחות כיצירה אמנותית. עזבו אתכם מביונסה ואלבומי הפתעה באייטונז – זו חדשנות. אלבום דיגיטלי על אמת. זה שיכול לקפוץ לתיאור מושלם של שטוקהולם במהירות של 500 מגהבייט בשניה (בשיר "Zealots Of Stockholm"). זה שנשמע קר ואלקטרוני בדיוק כשם שהוא מפוצץ בחום אנושי ואמת. לעזאזל, אפילו העטיפה שלו היא Gif.

      מנקודת המבט הזו מצליח גמבינו לבחון בכישרון עצום מגוון נושאים מרתקים. כמי שמושפע מוזיקלית וקונספטואלית מקנייה ווסט ואנדרה 3000 בדיוק כשם שהוא מושפע מטאמבלר ופייסבוק, גמבינו מגשר ומקשר, והכל נמזג ומתמזג לישות שניתן אחת: אר אנ' בי, אלקטרוני, פסיכדליה או פופ. גמבינו אוסף מגוון של זהויות, ובסוף שואל "מי אני?". למעשה, זהו המשפט הראשון שהוא אומר באלבום.

      השאלה הזאת לא מקבלת תשובה מלאה. מי שאמר לכם שכל התשובות נמצאות באינטרנט לא פגש בדונלד. בניגוד לראפרים אחרים, גמבינו לרוב לא יודע וחסר ביטחון תמיד – ועדיין אמיץ מספיק כדי להרים פרויקט שיכול להיות מיוחס רק למגלומן. הסיפור שלו נשאר עם סוף פתוח, ממש כשם שלגלובר אין תשובות לתת לעצמו – וממש כשם שאין קצה לאינטרנט.

      במקרה שאפשר לייחס לאלת האירוניה, הגרסה הראשונה שדלפה מהאלבום קטעה את השיר האחרון לפני סופו. "Life: The Biggest Troll" הוא גם הקטע הכי כן באלבום, זה שמחבר בין דמותו של "הילד" לבין המציאות, גמבינו, גלובר וטרוי ברנס. לפני שהקטע המלא דלף, טוקבקיסטים רבים הציעו את האפשרות שגלובר הטריל את המאזינים שלו בכוונה, ובכך סגר את היצירה באופן המקיף ביותר. המציאות האינטרנטית טובה יותר מכל דמיון, וגם גלובר יודע את זה. למעשה, הוא מבטא את זה באופן הטוטאלי באלבום הזה, יצירה מבריקה והבן האמיתי הראשון של האינטרנט.

      מה אתם חשבתם על האלבום? ספרו לנו בפייסבוק