פרשת השבוע שלנו עוסקת באב קשה עורף בשם דוד חביב, שהיה מולך על מסעדת "דוד חביב ובניו" ומשוטט בה בהוד כשעל קרסוליו נגררים במבט מזוגג שני בניו המוגבלים. במטבח היו הנשים מקבבות את קובותיהן בדממה כדי לא לקלקל את האווירה המגניבה עם אסטרוגן. יום אחד הציע בעל סופרמרקט בלונדון לקנות מהן את הקובות ולשווקן תחת מותג בת בשם "התאומות קובה", אם אבא שלהן יסכים.
כזכור, כוהנת הנימוסים האנגלייה רוזמרי כבר ניסתה לפני כמה פרקים להיות גיבורה חברתית ולהכריח את אבא דוד לתת לתאומות קרדיט עסקי, וציפתה שהוא ישתכנע בשנייה וכולם יפצחו עמה בריקוד הפמיניזם הקסום, וכל מה שיצא מזה הוא שאבא דוד אמר לתאומות לסתום והבאה שמדברת איתו על שיוויון מגדרי חוטפת אגרוף לשחלה. היה נעים.
אבל הפעם, התאומות חביב לא מתכוונות להתקפל. להן הציעו את הדיל לסופרמרקט, הן אלה שעושות את הקובות, והגיע הזמן לפרוש כנפיים, להגיד לאבא באומץ: "מגיע לנו להתפתח בעצמנו, אנחנו לא פוחדות ממך, למה אתה מוציא את הסכין הזאת, הצילו משטרה". וכך הן ניצבות מולו באומץ וייה סקייפ ומכריזות בעוז: "נמנמנממ... אה... הם... ררר... סופרמרקט?... דההההה... ג... מותג... נרעעררר... תאומות... קובה..."
"לא יקרה", קוטע האבא את הנאום חוצב הלהבות, "יקראו לקובות 'דוד חביב ובניו' וזה לא ישתנה לעולם. 'דוד חביב ובניו מספר....'?"
"אחת", עונות התאומות, ואז זונחות את הלב ופונות לשכל: "זה לא בגללנו צריך לשנות את השם, פשוט 'הקובות של דוד חביב ובניו' זה שם ארוך מדי בשביל הקופסה".
.
"אז מה", אומר אבא, "כשהבמאי הזה גולן, רצה לצלם סרט עם אלונד שוונצנגר, גם הוא חשב שהשם שלו ארוך מדי, והנה היום הוא כוכב. 'דוד חביב ובניו מספר...?'"
"אחת", עונות התאומות, "אבל הם לא יסכימו לשם הזה, זה עלול לבטל את כל העסקה".
"תגידו לבעל הסופרמרקט שידבר איתי, לא איתכן, אני כבר אטפל בזה", אומר אבא, כי הגיע הזמן שהגברים ידברו ביזנס ויעשנו סיגרים וישוו פינים, והבנות ילכו לשחק בברביות באחו, "דוד חביב ובניו מספר...?"
"אחת", לוחשות התאומות, וריקוד הפמיניזם הקסום בא אל סיומו. הן היו בהחלט ממשיכות במאבק על זהותן, אלמלא קרה להן דבר מדהים: למחרת בבוקר הן התעוררו, ופתאום לגמרי בלי קשר לכלום הבינו שאבא שלהן בעצם צודק! וש"התאומות קובה" זה דווקא שם גרוע למותג! ושבכלל לא בא להן כל הג'יפה הזאת של הכרה וקרדיט והתפתחות עסקית! איזה מזל, נחסך מהן הרבה כאב ראש ומאמץ. וזו הייתה פרשת השבוע שלנו, הבה נלמד כולנו את הלקח, חזק חזק ונתחזק.
להטוטי קיסמים
אחרי צ'אלנג'ים שבריריים של בישול מולקולרי ואוריגאמי אסייתי, סוף סוף השפים שלנו מכייפים קצת בצ'אלנג' האיטלקי. בלי לרקום ריריות חלמון על ריקועי עלה חלוט ולהזליף 0.47 גר' מי ערמונים שנקטפו בין השמשות. פשוט מעיפים בשר לתוך פסטה וצועקים "או סולו מיו" במבטא חמוד. גם השף האיטלקי יותר סימפטי מכל הסנובים הדקיקים עד כה, כי הוא כמעט ים-תיכוני מבחינה גיאוגרפית, כך שכולם עושים שמייח יחדיו ואפילו נתן מכשיר אותו ומכריז שהוא "כמעט תימני".
במסגרת האופטימיות הכללית, נתן מחליט להכין מוח כדי שיהיו הרבה בדיחות "זה מה שחסר לך" במהלך הפרק, גבאי עושה דבושייה שזו מנה מדהימה של חומוס ועליו טחינה ועליה חומוס ועליו טחינה ועליה חומוס ועליו גמד קסום שממליץ לך להזמין פיצה במקום, והתאומות קובה עושות קובה בפעם המיליון. בינו מחליט להראות הפעם לשופטים שיש לו טעם יוקרתי ומעודן. אז הוא תולש גושי קוויאר ותוקע אותם על קיסמים גבוהים ברחבי המנה שלו, לקישוט. התוצאה נראית כמו שמשיות במסיבת קוקטייל זעירה של ג'וקים, ובינו מאושר: ככה בדיוק בני האצולה אוכלים קוויאר, כשהוא מידלדל בגושים מעל מקלות עקומים שנעוצים במנה לא קשורה. לצערו, הוא לא מספיק להוסיף גם ניירות קרפ צבעוניים ונצנצים ומדבקות של הלו קיטי כמו שעושים בארוחות גורמה בבתי השגרירים, אבל גם שמשיות הג'וקים זה יפה מאוד. "תאכלו, תאכלו", הוא מפציר בשופטים הקפואים, שמצליחים בקושי לנענע את ראשיהם באימה ולתת לו את הציון "דפאק".
גם הדבושייה של גבאי לא מצליחה כמצופה, והוא שוב נתקע במקום האחרון. " מי שמפסיד בבישול מרוויח באהבה", מחרבש לו ברקוביץ' בעידוד וגבאי הולך לתקוע לעצמו קיסם קוויאר בטחול. המנצח הפעם הוא חנוך, שהגיע לצ'אלנג' היום נחוש ומוכן לניצחון, "כמו צ'יטה ואריה ביחד: זריז ומהיר, וגיבור-על". ובעודנו נפרדים מאלונד שוונצנגר ההודי, אנו נושאים עינינו לצ'אלנג' האחרון: האמנם? הכיצד? באיזו קולינריה גיאוגרפית נבקר הפעם, והאם גבאי סוף סוף יצליח לחלץ את עצמו מביצת הדבושייה הסמיכה הזאת שנקראת המקום האחרון? הגמר מתקרב, תתחילו לארוז.
מה חשבתם על פרקי השבוע? ספרו לנו בפייסבוק