פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מתנחל בלבבות: חנוך דאום הוא הלא שפוי שמייצג את הקול השפוי

      ב"המתנחל" חנוך דאום מגיע כקואוצ'ר מטעם עצמו לסלבריטאים ואומר להם בפרצוף את כל מה שאנחנו היינו רוצים. בתוך תרבות הסגידה לסלבס, הוא מצליח לייצר רגעי אמת ואפילו שפיות

      מתנחל בלבבות: חנוך דאום הוא הלא שפוי שמייצג את הקול השפוי

      אם יש משהו שהטלוויזיה הרגילה אותנו בו, ואנחנו למדנו להסתגל אליו בזרועות פתוחות, הרי זה שיש את הטלוויזיה ויש את המציאות. ואלו שני דברים שונים בהחלט שמתנהלים לפי חוקים נפרדים. האנשים בטלוויזיה יפים יותר, טובים או רעים יותר, בהחלט מנוסחים יותר. בטלוויזיה שלא כמו בחיים אפשר לעצור ולומר – "ועכשיו שוב, רק יותר ברגש".

      כל זה עד שאל המסך הסתננו ביתר שאת הדוקומנטרים והריאליטיז, והציגו קונספט חדש ומדהים: דמיינו שהטלוויזיה שלכם לא שטוחה, דמיינו שיש לה עומק והיא חלון אל בית השכנים. הצצה בטוחה ומאורגנת אל המתרחש מעבר לקירות. מאז ועד היום למדנו שגם מה שקוראים לו "ריאליטי" אינו המציאות, ומה שנשאר כגשר צר מאוד בין הייצוג למיוצג הוא רגעים של אמת, רסיסי כנות שמסתננים לפעמים אל המסך. אנחנו מזהים אותם בחוש, אנחנו מגיבים אליהם באינסטינקט. אולי יש רפלקס שמתעורר כאשר קורה דבר מה שמצלצל כמו אמת. איזה תדר מסוים שלא ניתן לשמוע אבל ניתן להרגיש בו כשקורה לפתע משהו שמתעלה מעבר להעמדת הפנים המוסכמת על כל הצדדים.

      המתנחל (יח"צ)
      אין לו אלוהים. חנוך דאום מתוך "המתנחל" (צילום: יח"צ)

      "המתנחל" של חנוך דאום עובדת על התדר הזה. לא שהתוכנית לא ערוכה, או לא מבוימת - זה הרי לא העניין באמת. אלא שדאום, בהיותו דאום, אין לו אלוהים, ובטח לא את אלוהי הטלוויזיה. כל נשיקות האוויר, הכנסת הבטן, ומקסמי השווא של האמנות השמינית לא מדברים אליו. אם יש חוט שני שעובר דרך יצירתו המפוזרת, ואיכשהו קושר אותה יחד, הרי שהוא ההתעקשות על האמת. אמת מסוימת, לא אובייקטיבית כמו שאף אמת אינה באמת אובייקטיבית, אבל אמת. מירוק החטאים, הסודות והשקרים בפומבי הוא הדרך המסוימת של דאום לאיזו גאולה ציבורית, ו"המתנחל" לא יוצאת דופן במובן הזה.

      ב"המתנחל" יצרו מסגרת אפקטיבית ומבדרת מאוד לרתימת כוח הסוס הדאומי ונותנים לו לזרוח, כלומר – להטיח בבוטות וישירות את האמת בפרצוף של מושאיו. "המתנחל" בפורמט שלה היא פארודיה מוצלחת וראויה על קואוצ'רים טלוויזיוניים שמבליחים לעשירית השנייה עם מצלמה ומאפרת צמודה, לחייהם של חלכאים ונדכאים, מתקנים את העץ העקום שהם ומתעופפים כמרי פופינס הלאה למקום אחר בו הם נדרשים. כאן מגיע דאום נטול ההכשרה, מצויד במזוודת טרולי וכוונות טרוליות להיות קואוצ'ר מטעם עצמו לסלבריטאים כמו ליהיא גרינר, פליקס חלפון, יורם שפטל, דנה רון ועוד רבים ותמוהים.
      כבר מהפתיח המשעשע "אני עיתונאי נחשב, וכשאני אומר נחשב אני מתכוון נחשב לאחד שבנה את עצמו בזכות החברות עם משפחת נתניהו" ברור שיש כאן משהו אחר, הצהרת כוונות בקשר לנונסנס שבגישת הנו- נונסנס.

      רק דאום, בהיותו אישיות טלוויזיונית לא סבירה, יכול להיות קולו של האדם הסביר. זה שרוצה לשאול ממושבו בבית את עורך הדין יורם שפטל – מה הסיפור עם השתלת השיער המשונה הזו? למה אתה מדבר כמו אנדרואיד עם קצר במעגלים החשמליים? ומה נסגר עם המקדש הנורמן בייטסי הזה לאמא? דאום הוא קול השפיות והמגבת הרטובה שמוטחת על פניה של ליהיא גרינר כשהוא בודק איתה האם היא מודעת לזה שהיא פתטית, וזה שמעודד את פליקס חלפון להתגבר על העבר המהדהד ופשוט להתחיל לצאת עם בחורות. אלא שדאום בהיותו בעצמו חשוף ופגיע ואנושי מבלי להיות רכרוכי או מעושה, לא עובר כתוקפני או לא נעים.

      המתנחל (יח"צ)
      מחזירה את ההשקעה. חנוך דאום. מתוך "המתנחל" (צילום: יח"צ)

      וזה עובד. "המתנחל" מצחיקה וחכמה ומבדרת. גם כשהיא משתפת פעולה עם תרבות הסלבריטאים, היא עושה זאת באופן שמפשיט מהם שכבה של זחיחות ומושך את השטיח תחת הסכמי החסינות הדיפלומטית ששוררים בין שגרירות הסלבריטי לשגרירות התקשורת. ברגעים שהם מופתעים, לא מוכנים, או נאלצים לחשוף משהו ממעמקי התוך הרך שלמדו לכסות במייק אפ ויח"צ – "המתנחל" מחזירה את ההשקעה בתשואה מרהיבה.


      מה אתם חשבתם על "המתנחל"? ספרו לנו בפייסבוק