פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חלום אמריקאי": מהנה, אך מבולף

      מותחן העוקץ בכיכובם של ג'ניפר לורנס וברדלי קופר אמנם אטרקטיבי ומהנה, בעיקר לחובבי תסרוקות מהסבנטיז, אבל ביחס להמולה סביבו הוא מאכזב ולא מקיים את הבטחותיו

      "חלום אמריקאי": מהנה, אך מבולף

      שנה לאחר "ארגו", מסתער סרט הוליוודי נוסף על האוסקר עם סיפור על יצירת בלופים. הפעם ביים אותו דיוויד או.ראסל וקוראים לו "חלום אמריקאי", אבל בדיוק כמו הלהיט זוכה הפסלון, גם הוא מבוסס על פרשה משנות השבעים, ואף אצלו מי שעומדים מאחורי תרגיל העוקץ המחתרתי הן דווקא הרשויות הממוסדות. ההבדל הוא, שכאן האמריקאים לא נוסעים למזרח-התיכון, אלא מביאים אותו אליהם. במסגרת פרשייה זו, שנודעה בזמנו כ"Abscam", סוכן FBI שכר את שירותיהם של זוג נוכלים, ויחד עמם ברא דמות פיקטיבית של שייח עתיר ממון שלכאורה שאף להשקיע באטלנטיק סיטי.

      בעזרתו הוא קיווה להפיל ברשתו פוליטיקאים וגנגסטרים בכירים, אבל מה שיצא מכך זה בעיקר חומר טוב לעונת הפרסים - ולראיה, התוצאה מגיעה עלינו עם שלל מועמדויות לגלובס הזהב וכשבאמתחתה כבר כמה עיטורים יוקרתיים, ובהם פרס איגוד המבקרים של ניו יורק לסרט הטוב של השנה. כל הכיבודים האלה לא חדשים לבמאי, שכבר בשנים הקודמות בלט בעונת הפרסים עם "פייטר", בכיכובם של כריסטיאן בייל ואיימי אדמס, ולאחר מכן עם "אופטימיות היא שם המשחק" בהשתתפותם של ברדלי קופר, ג'ניפר לורנס ורוברט דה-נירו.

      חמשת אלה משחקים גם כאן: בייל כתחמן, שביטחונו העצמי מחפה על כרסו וקרחתו ומאפשר לו לעשות חיל הן בגזרת רדיפת השמלות והן בשוק ההלוואות בריבית קצוצה; אדמס כשותפתו ומאהבתו, ולורנס כרעייתו שבוערת מקנאה בשל בגידותיו; קופר כאיש ה-FBI, שהסוכנות יכולה לתת אותו כדוגמה בשיעור על סכנות האובר-מוטיבציה; ודה-נירו, בתפקיד קטן ונטול קרדיט, כמאפיונר האימתני של התקופה, כזה שהפושע הקטן משקשק רק מעצם היותו בחדר ואיש החוק רועד מהתרגשות רק מעצם המחשבה על כך שאולי ישכיל להיות זה ששלח אותו מאחורי הסורגים.

      חלום אמריקאי (יח"צ)
      דבר אחד בטוח: הוא צריך לקבל את האוסקר לתסרוקות הטובות ביותר. מתוך "חלום אמריקאי" (צילומים: יח"צ)

      נוכחותו של דה-נירו מדגישה משהו: את העובדה שהרבה יותר מאשר את "ארגו", הרי ש"חלום אמריקאי", בהתרחשותו האורבנית, בדמויותיו האתניות ובדרך המסוגננת, מהירת הלשון ומלאת הכבוד שהוא מתייחס למאפיונרים, מזכיר בעיקר את סרטיו של מרטין סקורסזה. בעיקר, קשה שלא לחשוב בזמן הצפייה בו על "החבר'ה הטובים" של הבמאי המהולל בכיכובו של השחקן הוותיק. נראה כי ראסל לא מתבייש להודות בכך שהוא מושפע מן הקלאסיקה המודרנית הזו, ואף מחצין זאת.

      בעיקרון, זה יכול היה להיראות בעייתי: מי צריך חיקויים, בעיקר כשעדיין אפשר להתענג על המקור – בעוד שבוע יגיע למסכים "הזאב מוול סטריט", עבודתו החדשה של סקורסזה עצמו. אך במקרה זה, החקיינות של הסרט דווקא מתבקשת, שכן מלכתחילה הוא עוסק באנשים שמנסים להידמות לאחרים. חיקויים, הצגות, שפצורים תדמיתיים, פוזות ודאווינים הם המוטיבים השזורים כאן לאורך כל הדרך. לכל דמות יש את העמדת הפנים שלה: הנוכלת בגילומה של איימי אדמס האמריקאית, למשל, מקפידה לזייף כל חייה מבטא בריטי מצוחצח, כי היא יודעת שכל עוד תדבר בו, תמיד יחשבו שהיא אדם מהוגן ויקנו כל מילה שיוצאת מפיה.

      ככה זה, אנשים בדרך כלל מסתכלים בקומקום ולא במה שתוכו. גם היא עצמה התאהבה בנוכל בגילומו של בייל רק בגלל איך שהוא מציג את עצמו. הוא, מצדו, מודע לחשיבות מראה החיצוני, וכיאה לכך הסרט מתחיל בסצינה שבה הוא עומד מול המראה ומצליח לקחת את מעט השיער שיש לו ולהפוך אותו למשהו שירשים אנשים. גם סוכן ה-FBI שם את שיער ראשו בראש סדר העדיפויות, ואנו חוזים בו מטפל בו באופן שהיה יאה יותר לכוכבת פופ מאשר לאיש חוק מן השורה.

      באופן כללי, תספורות משחקות חלק חשוב ב"חלום אמריקאי". השילוב בין החשיבות שהוא מייחס לנושא ובין התרחשותו בשנות השבעים, הופכת אותו לסרט עם התסרוקות המענגות של השנה, וחובבי פריזורות משנות השבעים לא יידעו כאן את נפשם מרוב אושר.

      חלום אמריקאי (יח"צ)
      כל דבר שהיא תגיד במבטא בריטי - אנחנו נקנה. איימי אדמס ב"חלום אמריקאי"

      לשוחרי התקופה מצפה תענוג גם בהיבטים אחרים, שכן "חלום אמריקאי" משכיל היטב ללכוד את רוח הזמן ולאפיין אותה היטב. לא רק התסרוקות, אלא גם התלבושות, אוצר המילים והגייתו, העיצוב של חללי ההתרחשות והבחירות המוזיקליות – כל אלה מוקפדים ומדויקים, וגורמים לקהל להרגיש כי הוא באמת ובתמים שוב חי לרגע את שנות השבעים. מוצלח במיוחד השימוש של הסרט במוזיקת דיסקו, למשל פזמוניה של דונה סאמר. בזכותה והודות לתסריט הקולח והבימוי המיומן של ראסל, התוצאה רוב הזמן סוחפת ומהנה לצפות בה.

      יש לסרט עוד מעלות. למשל, כמה מעבודות המשחק בו מצוינות. לואי סי.קיי, שהפציע לא מזמן גם ב"יסמין הכחולה", זוכה כאן לתפקידו הקולנועי המשמעותי ביותר עד כה כמפקדו ושק חבטותיו של סוכן ה-FBI. כצפוי, הוא מוכיח שכל שנייה שלו על המסך היא ברכה וככל שתפקידו גדול יותר כך כל מה שסביבו טוב יותר. גם כן באופן לא מפתיע, אדמס ובייל מנפקים תצוגות אדירות כמיטב המסורת שלהם. יותר מכל, ראויה לציון העובדה כי מעבר לעיצוב הססגוני והאמין של הדמויות, הם משכילים להכניס להן ממד נוסף. השניים מציגים את שני הנוכלים כמי שנתונים במאבק הישרדות – כאלה שבאו מן האשפתות וללא שום גב כלכלי, ובלי מעשי הרמייה לא יהיה להם מקום בעולמנו. הרובד הזה מוסיף להם מטען של דרמה, וכמובן גם מגביר את ההזדהות עימם והאמפטיה כלפיהם.

      אך מנגד, שתי הדמויות המרכזיות האחרות מתגלות כחלשות – מה שאומר כי חמישים אחוז מהסרט לא עובד. בשעה ש"ארגו" התמקד רק בעלילת המתח בלי יומרות פסיכולוגיות, ואילו "החבר'ה הטובים" הסתפק במסעו של גיבור אחד, "חלום אמריקאי" מנסה לתהות כאן על קנקנם של ארבעה גיבורים, וזו מתגלה כמשימה קשה מדי לדרמה באורך שעתיים וקצת. כתוצאה מכך, מול העבודה המושלמת של בייל ואדמס עומדות התצוגות הלא מספקות בעליל של קופר ושל לורנס. שניהם אטרקטיביים כתמיד, אבל במשחק שלהם יש משהו גס ולעתים גם מביך לצפייה, וחמור מכך – בסופו של דבר הם לא מצליחים לבנות את הדמות שלהם, וזו נותרת סתומה.

      נהוג לומר כי דמות טובה היא כזו שאתה תוהה מה היה איתה לפני שהסרט התחיל ומה יהיה איתה אחרי שזה נגמר, אבל אין זה כך במקרה של סוכן ה-FBI שעומד כאן במרכז העלילה. קופר אינו מצליח להסביר מאיפה הוא בא ולמה, והאווריריות של הגיבור משליכה על התוצאה כולה ונוטלת ממנה את העוקץ. המקרה של לורנס בעייתי אף יותר: זו דמות שעושה הרבה רעש, צווחת כאילו היתה תשובת ניו ג'רזי לרונית אלקבץ ומשתלטת על המסך בחמוקיים המפתים שלה ובציפורניה המושקעות. אך אחרי כל המהומה, עדיין לא ברור עם מי יש לנו עסק, ונותר לו ממנה בעיקר רעש וצלצולים.

      חלום אמריקאי (יח"צ)
      אם לא תסתנוורו מהחמוקיים שלה, תבינו כמה שהסרט פגום. מתוך "חלום אמריקאי"

      לו היתה זו דמות משנית ותו לא – מילא. אך אשתו של הנוכל בגילומה של הצעירה הבלונדינית מהותית למהלכי העלילה המרכזיים ביותר, וכיוון שהיא כל כך פגומה, גם הם פגומים. ובכל זאת, כלי התקשורת בארצות הברית היללו כהרגלם את הכוכבת ואת הסרט כולו. האם ייתכן שעשו זאת מפני שכותבים בהם בעיקר מבקרים ממין זכר, ואלה מאוהבים בלורנס ולא מסוגלים לשפוט אותה בלי משוא פנים? קשה למצוא הסבר אחר, שכן השחקנית המוכשרת לא מועילה בדבר ל"חלום אמריקאי". אם כבר, היא רק תורמת להריסתו.

      אך למרות המילים הקשות הללו, ברור שלא רק ברדלי ולורנס אשמים בתחלואיו של "חלום אמריקאי". יש בו שתי בעיות נוספות שלא קשורות אליהם או לאף שחקן אחר. ראשית, עולים בו הרבה רעיונות יפים, אבל אף אחד מהם אינו מפותח עד תום. כבר בתחילתו הוא חושף את יומרתו לדבר על כך שהעולם סובב סביב קניה ומכירה של דברים שאינם באמת כפי שהם נראים, ובהמשך צצות בו עוד כמה השקפות מעניינות. למשל, תהיה שמא שחיתות שלטונית אינה לפעמים דווקא פתרון מוצלח, ומבט סאטירי על שלטונות החוק שעם כל חשיבותם העצמית, לעולם לא תופסים את הדגים השמנים באמת. אך אף אחת מכל הנקודות הללו לא מפותחת כהלכה, ובסיכומו של דבר נראה כי צפינו בטיוטה של משהו ולא ביצירה שנונה ומושחזת עד הסוף.

      חלום אמריקאי (יח"צ)
      חייכו, אכלתם אותה. מתוך "חלום אמריקאי"

      כל זה אולי נובע ממה שהיא ככל הנראה נקודת התורפה הגדולה של הסרט – הסיפור שלו, אפילו שנופח והוקצן ביחס למה שקרה באמת, פשוט אינו חזק ומעניין מספיק. במהלך הצפייה נוצרת התחושה שראסל ממש מכה בתופים כדי להכין אותנו לתפניות עלילתיות מותחות ומרעישות שיגיעו. אך אף שלא חסרים כאן טוויסטים, אף אחד מהם לא יפיל איש מהכיסא. "חלום אמריקאי" אינו מסוגל לקיים את ההבטחות שלו, ולכן מתחיל בקול תרועה רמה ומסתיים בקול ענות חלושה.

      כל זה לא בא לבטל לחלוטין את ערכו של הלהיט – יש בו הרבה דברים יפים ורגעים מעולים, והצפייה משעשעת. אך אלה לא הופכים אותו ליותר מאשר מותחן עוקץ מבדר, וביחס להמולה שיש סביבו בארצות הברית, מדובר באכזבה. כיאה לסרט על נוכלים שמארגנים יחדיו קנוניה, "חלום אמריקאי" הוא בסך הכל סוג של בלוף.