אם פעם האינדיאנים חשבו שהמצלמה גונבת פיסות מהנשמה, האדם הלבן, זה של שנות האלפיים, חושב אולי שהמצלמה מעניקה כוחות. אולי חיי נצח, לפחות את האפשרות. אדם באסונו, מכוונים אליו מצלמה. אדם שרוי באבלו, המצלמה גם היא שם. גם בשמחות, החגיגה לא תיחגג מבלי שתהיה מצלמה לתעד. אם זה קרה אבל לא נראה, כאילו לא קרה. ממש כמו אותו עץ בודד שנפל ביער.
והנה, המצלמה בתפקיד חדש - המצלמה היא מס לשלם. אמנון לוי, איש "פנים אמיתיות" מתגייס לתיעוד מאבקה של משפחת אלחנני שבנם הקטן חולה במחלת דושן חשוכת המרפא ומנוונת השרירים. נוי אלחנני בן ה-6 לא ידע עד כה במה בדיוק הוא חולה, ואת התרופות קיבל כוויטמינים. שידור הכתבה על המאבק המוערך והנערץ של משפחתו, שכמותו אפשר לעשות רק עם אמצעים כלכליים ויחסי ציבור מתאימים, היא זרז הכרחי לספר לנוי את האמת החלקית על מצבו. לא גילו, לא ייעוץ פסיכולוגי, אפילו לא מצבו - המצלמה היא הקובעת. ונכון הדבר שאי אפשר לשפוט משפחה שנמצאת במצוקה כמו זו של נוי. ובכל זאת, יש משהו מצמרר במס המצלמה הזה שקבענו.
"שלא בטובתו, נוי הופך לכוכב טלוויזיה". קובע אמנון לוי בצער מתחטא. אבל מה זו גזירת הגורל הזו שגזרנו על עצמנו ואותה אנחנו מבכים? הרי אי אפשר למכור דיסק חדש בלי להתראיין בכפולת שער על האונס המזעזע שעברת, ואי אפשר לקדם תוכנית טלוויזיה חדשה בלי לספר על ההתמודדות עם ההפלה, ואי אפשר לקבל חבילת מזון לחג בלי לפתוח בפני כל עם ישראל את המקרר ולהראות שריק. אז איך אפשר לגייס כסף למחקר לתרופה בלי למכור חיוך של ילד? רק קצת דם לקינוח הדבש.
אנחנו קהל הצופים התרגלנו לסף גירויים ויזואליים שמרעידים בכל פעם מחדש את אמות הסיפין של ההמיספרה, והתקשורת מצדה שמחה לספק את התפוז המכני הזה. חוקי המאה ה-21 ברורים- מוכרחים לתת למצלמה להיכנס: היא תא הווידוי, היא הסניגוריה, היא זו שקובעת ממה אין להתעלם. אז בבחירה בין התמודדות עם מחלה ובין חשיפה שאי אפשר למדוד מראש את השפעותיה ההרסניות יותר או פחות בינתיים מעלים את הבן לעולה ומקווים שהפעם המאכלת רק תשרוט.
מה אתם חשבתם על "פנים אמיתיות"? ספרו לנו בפייסבוק