ישראל היא מדינה גברית. זכרית. שוביניסטית. מיליטריסטית. הממשלה שלנו גברית ברובה. והכנסת גם. הגברים מנהלים את הכלכלה. עומדים בראש הצבא. הרבנות. מערכת החינוך. והתקשורת. הכוח נמצא אצלם. והאג'נדה היא שלהם. הם מחליטים איך נחיה, כיצד נמות ומה נשמע ברדיו. אפילו המוסיקה שהם משדרים לנו, אם לא שמתם לב, היא של גברים. גברים כתבו. גברים הלחינו. גברים מבצעים. את הנשים בקושי תשמעו ברדיו הישראלי. הן משמשות, גם בתום 2013, כקישוט. עובדה.
דו"ח אקו"ם שפורסם אתמול, חושף תמונה מטרידה, שלא לומר מדכדכת, על המוסיקה שהושמעה בקול ישראל, בגלי צה"ל, בגלגל"צ ובתחנות האזוריות בשנה החולפת. הנתונים חדים וברורים: בין 10 התמלילנים ששיריהם הושמעו יותר מכל ב-2013 אין ולו אשה אחת. גם לא בין 10 המלחינים. 3 המבצעים בראש הרשימה הם גברים (גולן, איינשטיין וארצי) ורק אחת מתוך ה-7 שאחריהם היא אשה (שרית חדד). ומתוך 10 השירים המושמעים ביותר ב-2013 ברדיו הישראלי 8 שייכים לגברים ורק שניים לנשים (קאוור של קרולינה ועוד אחד של קרן פלס). פאקט.
בקיצור, אם אתם פותחים את הרדיו עכשיו והשיר המתנגן בו הוא ישראלי, בעברית, מירב הסיכויים שכתב אותו גבר, או הלחין אותו גבר ומן הסתם שר אותו גבר. זהו עולם של גברים, בייב, ילדונת, בובה, מותק, כפארה, מאמי. וכדאי שתפנימי את זה לפני שאת הולכת לצבא, רוצה להתקדם בעבודה, או בוחרת להתחתן ולעשות ילדים. זה מה שמשתקף ומוחדר לשירים שאתם מאזינים להם ואתן מפנימות אותם. שלא יהיה לכם ולכן ספק. השירים הללו אינם משמשים רק כפסקול נעים לאוזן, או יהפכו לרגעים מרגשים בזיכרון, הם מעצבים את התודעה שלכם, המגדרית, החברתית, הכלכלית, האישית, גם הנשית.
האם זה מתבקש? האם זה חייב להיות כך? האם הכישרון הגברי העודף הוא עובדה מדעית? ואולי זה מה שהציבור רוצה? לא בדיוק. מתוך עשרת הזוכים בכוכב נולד 4 היו נשים ו-6 גברים. 3 מהמשתתפות הפכו לפיגורות משמעותיות: נינט טייב, שירי מיימון ומרינה מקסימיליאן. לעומת שניים מהגברים: הראל סקעת ושי גבסו. הבעיה אינה אפוא בקהל הישראלי, שהתמכר לזמרת הבריטית אדל ב-2011 (3 המקומות הראשונים במצעד השנתי), הבעיה היא במי שמנהל ובמי שמחליט להשמיע. בעורכי המוסיקה. שרובם, כמה מפתיע, גם גברים.
בעולם, זה כמובן אחרת. בארה"ב, למשל, הכוכבות הגדולות באמת, אלה שתעשיית המוסיקה סובבת סביבן, הן נשים: ליידי גאגא, קייטי פרי, מדונה, ריהאנה, ביונסה. השיר הנצפה ביותר השנה ביוטיוב הוא wrecking ball של מייילי סיירוס, שגרף עד כה כחצי מיליארד צפיות. ואפילו בריאליטי הבינ"ל "אקס פקטור" זכו השנה אשה בבריטניה (סם ביילי), אשה באוסטרליה (דאמי) וצמד, גבר ואשה (אלכס וסיירה), בארה"ב.
כלומר, זה לא הם, אלא אנחנו. אנחנו, שגדלנו לתוך חברת המצב הביטחוני, שאותה כזכור מנהלים גברים עזי מבט וקפוצי דיבור. אנחנו, שמסכימים לכך שהגברים מעבירים לנו מסרים נוחים יותר. בוגרים יותר. שאפשר, לכאורה, לסמוך עליהם. ועל שיקול דעתם.
ואכן, מרבית הגברים שמופיעים ברשימות המוסיקה של אקו"ם הם בוגרים מאד, שלא לומר מקשישים. חלקם אף אינם בין החיים. קראוס נפטר השנה בגיל 78. איינשטיין היה כמעט בן 75 במותו. אהוד מנור הלך לעולמו לפני 8 וחצי שנים בגיל 64. יורם טהר לב יבדל"א יחגוג בעוד חודש 76. גרוניך יסגור 65 כמה ימים לפניו. ארצי חגג לפני חודש 64. חנוך, סנדרסון ופוליקר גם הם חצו את גיל 60. ואפילו הצעירים כבר לא ממש צעירים: גולן כבר בן 42. אברהם טל וקובי אפללו 37. ועידן רייכל 36. משה פרץ, יחסית אליהם, רק בן 30. רק.
אז הרדיו הישראלי משמיע לנו מוסיקה ישראלית גברית ובוגרת של ישראלים גבריים ובוגרים. ומשמר את השמרנות. ומזכיר את הזכריות. מה אפשר לעשות? לצעוק. ולפעול. לדרוש לשנות את המצב הבלתי נסבל והבלתי אפשרי והבלתי מתקבל על הדעת. אפלייה מתקנת? אולי. שידוד מערכות בניהול התחנות? אפשרי. החלפת העורכים המוסיקליים בעורכות מוסיקליות? ייתכן. העיקר לתת הזדמנות שווה לכולם. כן, לכולן. יש פה כל כך הרבה יוצרות מוכשרות. וזמרות נפלאות. שרק משתוקקות לקבל במה. ומיקרופון. ואוזן.
שרת התרבות והספורט לימור לבנת, נא טיפולך. בהתחלה הם יצעקו, אחר כך הם יסקלו. בסוף, אולי בסוף, הם גם יבינו.
ומה דעתכם - האם הרדיו הישראלי שוביניסטי? דברו על זה בפייסבוק שלנו