"תקוות גדולות": שרטוט קודר של מצב העיתונות וחופש הביטוי

הסדרה החשובה ”תקוות גדולות”, העוסקת בעולם התקשורת הישראלי מימי עיתון ”חדשות” ועד היום - מדכאת לא רק את מי שעוסק בתחום, אלא מייאשת את כל מי שרוצה לחיות במדינה שפויה

לילך וולך
יח"צ - חד פעמי

רק בתחילת דצמבר השנה התבשרנו שמקצוע העיתונאי מדורג כמקצוע הגרוע ביותר בעולם; בשקלול נתונים של שכר, מחיר נפשי וסביבת עבודה, מתוך 1120 מקצועות שונים. אם יש מי שהדבר לא הפתיע אותו, הרי שאלו העיתונאים עצמם. מבלי להפוך זאת לטקסט התבכיינות, יידע כל מי שבדעתו להפוך לעיתונאי ששכרו האמיתי הוא בהצמדת הישגיו לשמו, כל השאר הוא בונוס. עיתונאים לא קונים דירות בישראל, פליטי תוכניות ריאליטי כן.

"תקוות גדולות", קרא דוד דרעי לסדרת התיעודית שלו על העיתונות העברית החדשה ובכותרת המשנה של הסדרה מובהר מה הוא ההמשך של אותן תקוות גדולות: "השבר והמשבר בעיתונות הישראלית". את נקודת ההתחלה מסמן דרעי בצדק בעיתון חדשות – אותו עיתון מ-1984 של רינו צרור ויוסי קליין, ראודור בנזימן ויגאל סרנה, של דודו גבע ורון מיברג ואמנון דנקנר, נתן זהבי, אלכס ליבק, חנוך מרמרי ומיקי רוזנטל ודן בן אמוץ. גם של עירית לינור שנהנית לבעוט בגופה המתפוררת ממילא.

חדשות היו הראשונים לא רק להזריק צבע אמיתי לדפי העיתון השחורים לבנים, אלא גם להזריק צבע אל תוך העיתונות הישראלית. עיתונות חצופה, עיתונות מתלכלכת, לפעמים גם מלוכלכת ולא מפוחדת. חדשות הוציאה את ישראל מהעמדה השבטית הציונית שלה ואמרה – יש המדינה, ויש האזרחים; לא אחד המה ולאזרחים מותר לדעת מה המדינה עושה בשמם. בפרשת קו 300, בפרשת הנוסע הסמוי, העיתון הכריח את המדינה להגדיר מחדש גבולות של מוסר וחוק. כשישראל עצמה עיניים, חדשות תחבה את פרצופה אל תוך שלולית השתן שלה. לא תמיד זה היה יפה, בדרך כלל לא נעים. גם כשחדשות שגתה, זה היה צעד הכרחי לעיתונות.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

כרטיס ביקור דיגיטלי - כל עסק חייב אחד כזה

בשיתוף MYB
לכתבה המלאה
נתן זהבי - "עיתון זה נשמה". מתוך "תקוות גדולות" (צילום: יח"צ)

דרעי מותח קו מקשר מימי חדשות, העיתון שנסגר על ראשם של טובי העיתונאים בישראל ב-1993, אל גופי התקשורת שנמצאים בסכנה קיומית מתמדת בישראל 2014. כשיאיר לפיד אמר בכנס החירום של העיתונות ב-2011 "אני רוצה שתדעו שאני לא שמח להיות פה, אני לא רוצה להיות חלק מהברנז'ה השמאלנית של התקשורת, אין לי עניין גדול בה. אני לא יושב בבתי הקפה שלה", הוא כבר סימן עצמו בגלוי כפוליטיקאי וכחיצוני למאבק ההישרדות שלה – לא של הברנז'ה, הברנז'ה היא מושג מדומיין ולפיד תמיד היה טאלנט שהונו מוערך בעשרות מיליוני שקלים. מי שמדמיינים שלשבת יום שלם על כוס תה אחת לכתוב בבית קפה כי חשבון החשמל בבית גבוה מדי, זה גינוני פינוק מעושים, הם בעיקר אלו שנמנים על 1119 המקצועות שקודמים בתנאיהם למקצוע העיתונות.

ההפרדה בין הון שלטון ועיתון רק קריטית יותר, סבוכה יותר ומסוכנת יותר לאלו שנמצאים בצד האחרון של הביטוי. התמונה שדרעי מצייר בטרילוגיית הדוקו שלו היא קודרת. היא הולכת ומקדירה עוד יותר ככל שמתקרבים לשנות האלפיים. הזיכרון הקצר של ישראל, והחיבה לחורבנות בית, מקיאים מתוכם אנשים חיים ונושמים, לא אנדרטאות, שבדמם זורמת יותר עיתונאות משכל פרח עיתונות שרוצה טור דעה משלו יוכל להערות אי פעם לעורקיו.

בתוך כלל נבואות הזעם (המבוססות והמושכלות) של נתן זהבי, הוא גם מתפייט לרגע: "עיתון זה נשמה". זה לא רק בעיתון כמובן. בכל מקום שבו זהות של אדם מעורבבת בנימיה עם תפקידו ומקצועו כמו פצצה שקשה לדעת איזה חוט לחתוך בה כדי לנטרל אותה – בכל מקום כזה, יש גם טרגדיה שממתינה לקרות.

תקוות גדולות, א'-ב' ערוץ 8, 22:00

מה אתם חשבתם על הסדרה התיעודית "תקוות גדולות"? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully