אריק איינשטיין נפטר לפני חודש. אבל הוא מת כבר שנים. איננו. נעלם. ניגף מהתודעה. אמן, יוצר, זמר, שלא משמיעים את שיריו ומזלזלים בתקליטיו, אינו יותר מעלה נידף ברוח, פיסת עור חבוטה ומיוסרת. כי מיהו בלי הקהל. ומיהו בלי הרדיו. הטלוויזיה. או האינטרנט. ומיהו בלי יחס, תשומת לב, פרגון ועידוד.
את איינשטיין הרגו בגלגל"צ וחיסלו בערוץ 2. הוא חרג מהסיסטמה ולא התאים ללוק. הוא היה מבוגר מדי, עמוק מדי, אשכנזי מדי, מיאן לשחק את המשחק ושילם את המחיר. המשחק של הסלב. של הפפראצי. של ביזוי הפרטיות. של החנופה לקהל והכניעה לכסף הגדול. רק ישב בבית וצפה מהסלון בעיניים כלות, איך הורגים אותו מדי יום. בהתנכרות. בהתכחשות. ובהדרה.
אז אל תדברי איתי על אריק. ועל ספי. ויורם. ושמוליק. וזהרירה. ודבורה. ודידי. ואמנון. ובטח שלא על צבי ינאי. או נעמי אביב. אל תספרו בשבחם אחרי שהגופה הורדה עמוק לתוך הקבר וגלי עפר נשפכו עליה, מסתירים מעיניה הכבויות את אור השמש. אל תעשו להם מחוות. ואל תערכו מרתונים. ואל תפרסמו כתבות. ובעיקר אל תחטטו במה שהיה, במה שהיה מזמן, כל כך מזמן. רק הביטו לאחור בזעם.
זו היתה שנה ארורה במיוחד שבה איבדנו כמה מהכוחות החשובים והמשמעותיים בתרבות הישראלית. זו היתה גם השנה שבה ראינו כיצד הצביעות והצדקנות תופסות את מקומם של הכבוד וההערכה. איך האלימות המילולית רומסת כל זכר ליצירה מקורית. וההווה שמזכיר לנו את העבר המרטיט הוא גם זה שממנו נשקף עתיד עכור ומייאש.
אמן מת מהלך
אתם מסוגלים להעלות בדעתכם את חוסר האונים של כותב, מלחין, או מעבד, שאיש לא שומע את יצירותיו? של שחקן שמעלה מופע שמעטים טורחים להגיע אליו? או של סופר שכתביו מוחבאים אי שם במדפים הנידחים ביותר? כולנו חיים מקלישאות קטנות שמרכיבות את היומיום שלנו. האמנות מציעה לנו חיים אחרים. האמן אף פעם לא באמת מת. אבל הדבר הכי נורא שיכול לקרות לו זה שהאמנות שלו תעניין פחות ופחות אנשים עד שתיכחד. זה המוות האמיתי. הסופי. המוחלט.
אז איך זה להיות איש מת מהלך? עד לא מזמן, הייתם יכולים לשאול את שמוליק קראוס, שמת בתחילת השנה, בגיל 78. מההלוויה שלו נעדרו איינשטיין וג'וזי כץ, חבריו לשלישיית החלונות הגבוהים. כי קראוס היה אדם קשה, אלים, עם הפרעות אישיות בולטות. אבל הוא היה גם יוצר מחונן במיוחד והפרפורמר הישראלי הטוב ביותר שדרך אי פעם על במה. את הכריזמה שלו אי אפשר היה לקנות במכולת. וגם לא במגה-בול.
ראיתי אותו ב-3 הופעות שונות. עם אילן וירצברג, במועדון "שמיים", כשכולו גבריות שוקקת והורמונאליות עזה; לצד יהודית רביץ, מלקט משירי "החלונות הגבוהים" במרתף העליון בבית ליסין; וביום הולדתו ה-70, חבול וכבד, מתנער מרבצו במסבאה בנמל תל אביב ונותן שואו נדיר. כפי שהפקרנו את אריק לגורלו, כך הרחקנו את עצמנו מקראוס. והוא כל כך רצה לחזור. תקליטו האחרון קיבץ שירים נפלאים שכתב לו יענקלה רוטבליט, רק כדי שהרדיו לא יטרח להשמיע. גופו קרס לאיטו. אבל הנפש היתה חופשיה. התשוקה בעבעה עמוק בפנים. והאכזבה מיררה את חייו. אבל למי היה אכפת.
תאמרו, זה עניין של גיל ורלוונטיות. אבל גם את גבריאל בלחסן, רק בן 37 במותו, איבדנו מזמן. לפני עשור היתה אלג'יר, הלהקה שלו ושל אביב גדז', ההרכב המסעיר בישראל. היא חרכה את הבארבי ובעטה בבטן של כל מי שחווה אותה בזמן אמת. תקליטה המופתי "מנועים קדימה" נע מהדרום אל הצבא, ערבב תשוקה באלימות, מיניות כבושה חבקה מזרחיות דואבת, וברקע התמוטט בית אבא אל תוך כאבי ההתבגרות. הרדיו לא ספר את אלג'יר. והטלוויזיה לא הבינה כמה ההרכב משמעותי. האם שקיעתו הנפשית של גבריאל קשורה לכך? האם העובדה שאלבומי הסולו המופרעים שלו, עתירי הכישרון והמיניות, לא זכו להכרה, העמיקה את צלקותיו וצרבה את נפשו לבלי הכר?
תת התרבות שיצרנו במו ידינו, זו שמקדשת את הסלבס, הקיאה אותו מתוכה, או שהתקשתה לקלוט אותו במלואו. בלחסן עלה לכותרות רק בזכות צופית גרנט שסעדה אותו. צופית היא סלב. היא אשתו של אברם המאמן. היא הגיעה ללב הפריים טיים. גבריאל היה רק סטטיסט במחזה של צופית. ובמערכה האחרונה הוא מת. פשוט מת. צעיר מדי לעולם הזה. או בוגר מכדי שנוכל לרדת לעומקו.
גם ספי ריבלין היה יותר עמוק ומתוחכם מכפי שידענו. קברנו אותו בתחילת דצמבר, בגיל 66. אהוב. מוערך. מחובק. נניח. אלמלא הסרטן שעימו נאבק באומץ, ספק אם מישהו היה נותן לו זמן מסך. ריבלין הסתפק בעיקר בתיאטרון המסחרי ורק הצצה לתוכניות ניקוי ראש ביו טיוב מבהירות, 40 שנה אחרי, איזה כישרון אדיר החמצנו. למתג אותו כפיסטוק זה ממש עלבון לאינטליגנציה שלו. וגם לזו שלנו. ריבלין היה וירטואוז. תביטו על רואן אטקינסון. על וודי אלן. על לני ברוס. ותראו אותו. הוא היה לא פחות מורכב, רדוף ומטורף מהם. כמו קראוס, כמו בלחסן, בערה בו אש. עד שכילתה אותו. מוקדם מדי.
למזלו של ריבלין, הוא הופיע בטלוויזיה. והיא זו שתיווכה בינו לבין הקהל שהתחלף בינתיים. הקהל שאהב בעשור האחרון את "החיים זה לא הכל". נורית כהן שיחקה שם את אמא של קושניר. הסדרה נגמרה. גם כהן מתה. בת 73. אבל חייה נמשכים בשידורים החוזרים. מזל שיש שידורים חוזרים. מה היינו עושים בלי שידורים חוזרים, שמאביסים את הסיטקום הזה, עד שיהפוך ללא רלוונטי. ואז, גם כהן תיעלם.
זה יקרה קצת אחרי שזהרירה חריפאי תישכח. כי חריפאי היתה שחקנית. מעולה, נפלאה, אבל בתיאטרון. הזיכרון שנותן מקום לסרטים ולספרים, לא מותיר אותנו עם הצגות, שכוחן במידיות, ברגעיות. זהרירה היתה בת 83 במותה. היא מזוהה בעיקר עם חנוך לוין, אבל עשתה גם קולנוע ואף ביימה. "השוטר אזולאי", סרטו הנהדר של אפרים קישון, תיעל אותה לתפקיד אשתו המעשנת, המשתעלת, הנזנחת, של שייקה אופיר. זה היה תפקיד של פעם בחיים. קטן, אגבי, אך מדויק וחונק בגרון. זה היה ב-1971. באמצע חייה. כל מה שקרה אחר כך יימחק וייעלם ויישטף.
כמו המקאמות של דידי מנוסי המת, שקוראיו מתמעטים והולכים. כמו דברי ההגות של צבי ינאי המנוח, שבשנים האחרונות כמעט ולא ראינו את פניו. וכמו העבודה הסיזיפית של נעמי אביב, עיתונאית ואוצרת. כן, גם נעמי חדת העין מתה. איננה. בגיל 61. אבל את מי כבר מעניינת אמנות פלסטית? ומה נעשה עם מחול? והספרות שמפרפרת בעמודים האחוריים?
זה המוות האמיתי. לא של האמן. אלא של האמנות. באטימות. בשרירותיות. ובציניות. מי כמו נחום היימן ונעמי פולני יוכלו להעיד על כך. הם עדיין חיים. הם עדיין בינינו. אבל, אם נהיה כנים עם עצמנו, הם מהווים אבן ריחיים על צווארו של הממסד. אנחנו אוהבים אותם מתים. אמן טוב בישראל הוא אמן מת.
רק בשבוע שעבר אמרה שרת התרבות והספורט לימור לבנת את המשפט הבלתי ייאמן, "אנחנו לא יכולים לממן אמנים במשך כל ימי חייהם". כזכור, פולני כבר בת 86. והיימן יחגוג 80 בעוד פחות מחצי שנה. הוא עדיין ממתין לעשרות אלפי השקלים שהבטיח לו לפני מספר חודשים ראש הממשלה נתניהו. נחצ'ה תמים. הוא לא מבין מה זה פוטו-אופ. ויחסי ציבור. ורייטינג.
הרייטינג של מותו של אריק איינשטיין הרקיע שחקים. ובגלגל"צ השמיעו מאות משיריו ב-48 השעות הראשונות לאחר פטירתו. אותו איינשטיין שתחנת הרדיו הצבאית גלגלה מכל המדרגות בעשור האחרון לחייו. זה היה פולחן מוות מחליא ומעורר שאט נפש. אבל אנחנו, הישראלים, אוהבים את המוות. ומכורים לפולחן.
אז אולי הטקסט הזה הוא בכלל עלינו. לא על האמנים. ולא על המתווכים. אלא עלינו. ששוכחים מי אנחנו. מאיפה באנו. ולאן נלך. בגמר הריאליטי "הכוכב הבא" שרו האחים גת עם איינשטיין המנוח. כל מלה רעה שאומר תעשה עם הסיאנס חסד. אבל אנחנו בהינו בזה. ונתנו להם 40 אחוזי צפייה. מה זה אומר על שידורי קשת וטדי הפקות אנחנו כבר יודעים. אבל מה זה אומר עלינו?
נשימה אחרונה
תרשו לי לסיים בכל זאת בנימה אופטימית. בשנה שבה הלכו לעולמם סופרים כמו דבורה עומר, גיבורת ילדותי וילדותם של ישראלים רבים אחרים, ואמנון דנקנר, ששפתו היתה עשירה כמעט כמו הקטטות שבהן נטל חלק, סימן לנו יורם קניוק את האפשרות האחרת.
בערוב ימיו, מעבר לשנתו ה-80, קניוק הפך רלוונטי מתמיד. אחרי שנתן את ידו למיני סדרה המופתית "נבלות", גילה את האינטרנט כפובליציסט וכבלוגר שתיעד בענייניות מהולה ביובש את גסיסתו האיטית. הוא השאיר לנו במימד הווירטואלי את נשמתו ואת מילותיו ואת עצמו. במותו ציווה לנו את העתיד.