שנת השיא: כל מה שאהבנו בתרבות של 2013

האיחוד של כוורת, החזרה המפתיעה של מונטי פייתון, החדש של ארקייד פייר וסרט ישראלי מדכדך אבל חשוב מאין כמותו - אלו שיאי השנה האזרחית של וואלה! תרבות

מערכת וואלה! NEWS

מונטי פייתון

גם אדוקי המעריצים לא האמינו שזה קורה להם. גם הפייתונים עצמם לא האמינו. אבל זה קרה. שלושים שנה אחרי שחבורת הקומיקאים המיתולוגית מונטי פייתון התפזרה לכל עבר (ואחד, צ'פמן לכיוון השמים), הודיעו השורדים שהם חוזרים למסע הופעות עם מיטב המערכונים האהובים וגם טוויסטים חדשים. אתרי המכירות נפתחו ועשר ההופעות המתוכננות על 200,000 הכרטיסים שלהן נעלמו תוך דקות.

בניגוד ליתר הקאמבקים הרבים שהתרחשו לאורך השנים, האיחוד הנ"ל לא סתם מרגש, אלא מפתיע באמת. במשך שנים רבות התעקשה החבורה (ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס ומייקל פאלין) להודיע שאיחוד לא יקרה לעולם וסיפקה את מיטב ההסברים. "אנחנו לעולם לא נוכל להגיע למתיחות שהיתה בינינו פעם. זו שעזרה לנו ליצור אז בשנות ה-70". אמר קליז. אז אמר.

רגע אחרי שהמעריצים חגגו על אי קיום ההבטחה והשיגו לעצמם כרטיס – הגיע גם הלחץ: איך בני 70 פלוס ישחזרו את ההצלחה? איך יפרצו דרך שכבר פרצו? איך ימציאו ז'אנר שכבר קיים? מזל שהפייתונים מודעים לכל השאלות הללו. יודעים לאיזה גובה הגיעה רמת הציפיות. והם שונאים למחזר. מתבאסים לטרחן. נהמר, אם כן: הפייתונים יפתיעו שוב. כמו פעם. מחדש. אנחנו עוד נפגש ונכתוב בשבחם, בכתבות הסיכום של שנת 2014.

עוד בוואלה! NEWS

ארוחה במעטפה ב-10 דקות הכנה

אודי ברקן ואושר אילדמן
לכתבה המלאה

כוורת

נהרות של מילים כבר נשפכו אודות האיחוד עצום הממדים של הלהקה הכי גדולה שצמחה כאן, אבל נדמה שדווקא יוני רכטר, חבר הלהקה, סיכם טוב מכולם – בדרכו הצנועה – את סיבוב ההופעות של כוורת: "אני אפילו קושר את זה אולי למחאה החברתית של לפני שנתיים", אמר בתום המופע האחרון, כשניסה לפרש את ההיסטריה הלאומית סביב ההרכב, וקלע בול. זה לא סיבוב הופעות – זאת הפגנת מחאה.

בשנה שבה הלכו מאיתנו כמה מאבני היסוד של הבידור והאמנות בישראל, נעשה קל מתמיד להבחין בכך שבור עצום שנפער בלב התרבות הישראלית לא באמת מתמלא. לא ברור אם זו אשמת האמנים שאיבדו את החזון או הקהל שאיבד את הסקרנות, אבל המרחב התרבותי שלנו הולך ומצטמצם, ומי שכן מתעקש לחדש ולהפתיע נדחק בדרך כלל אל השוליים. ההופעה של כוורת היתה הצהרה – מודעת או שלא – של קהל שרוצה משהו אחר, ותזכורת לכך שאיפשהו בדי.אן.איי הקולקטיבי שלנו טמונה גם היכולת לזהות את החדש והטוב ולהוליך אותו אל מרכז הבמה. זה קרה שוב, באופן פרדוקסלי, עם ההמונים שהתאחדו סביב מותו בטרם עת של אריק איינשטיין. רק הזמן יגיד אם מפגני האחדות המרשימים הללו מסמנים הבראה תרבותית כלשהי, או רק מסע אשכבה ארוך למה שהלך לבלי שוב.

בלאקפיש

זאת היתה שנה די מדהימה לקולנוע דוקומנטרי, עם סרטים מדוברים, מאתגרים ומעולים כמו "מעשה של הרג" ו"סיפורים שאנו מספרים", אבל רק סרט אחד הצליח להפוך לתופעה כלל עולמית משנת-מציאות: "בלאקפיש" של גבריאלה קופרתוויט, שהגיע רגע לפני סוף השנה לבכורה ישראלית ב-yes דוקו. בדומה ל"מחפשים את שוגרמן" מהשנה שעברה, זהו הסרט הבודד בז'אנר שהצליח לפרוץ את המחסומים של התרבות הפופולרית ולהפוך לשיחת היום (בעיקר, יש להודות, בארצות הברית).

הסיפור הזה על יחס מחפיר ללווייתנים בשבי שהוביל להרג בני אדם, כבר הצית תנועה כלל עולמית נגד רשת פארקי-השעשועים האמריקאית "סי-וורלד", ולמען האמת הוא נשמע מרתיע בתחילה: סרטי אג'נדה שתוקפים חזיתית עוולה כזו או אחרת נוטים להזנחה מסוימת בפן האסתטי, או לצעקנות מניפולטיבית מהזן המייקל מורי; אך הכוח של "בלאקפיש" הוא קודם כל בתבונה והעידון של קופרתוויט, שהצליחה לקחת סיפור חד-צדדי, מקומם ומדכא להחריד ולהפוך אותו לסרט נוקב, אבל גם פיוטי ומרגש מאוד. המראות הקסומים ומעוררי ההשתאות של יונקי הענק בסרט ייזכרו לא פחות מאשר כתב האישום הנחרץ נגד תעשיית הבידור הימי, וזו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לחלוק ל"בלאקפיש".

ביונסה

לא מדונה, לא קייטי פרי, לא ריהאנה ולא לורד – השנה החולפת במוזיקת פופ העולמית תיזכר בתור השנה של ביונסה, שאלבום האולפן הויזואלי שלה שוחרר בהפתעה גמורה. האלבום נכנס היישר למקום הראשון במצעד המכירות של הבילבורד אבל ההישג האמיתי שלו הוא כמובן היכולת לתפוס את העולם בביצים, לגרום לאינטרנט להשתולל ולשמור על חיסיון מוחלט. רק השנה היא שרה (בפלייבק) בהשבעתו השניה של אובמה, הופיעה במחצית הסופרבול והונה המשותף יחד עם ג'יי זי הוערך במיליארד דולר.

אם לוקחים בחשבון את הגודל העצום של הפרויקט הגרנדיוזי הנוכחי– 14 שירים, 17 קליפים, עשרות שיתופי פעולה, נראה כמעט לא הגיוני להצליח לשמור על זה בסוד. קווין בי שוב הוכיחה כי היא אכן ראויה לתואר "מלכה" וכי האימפריה העסקית והאמנותית שלה איתנה וחזקה גם בימים בהם השוק נזיל ומפורז. מעבר לזה, ביונסה היא כנראה האמן היחיד על הפלנטה שיכולה לשיר גם על מין אוראלי בלימוזינה וגם על בתה הפעוטה וזה לא יישמע סליזי בטירוף. מלכה, כבר אמרנו?

"6 פעמים"

סרטים רבים ומוצלחים עלו וירדו ממסכי הקולנוע השנה, וזה שהצליח לשרוט באמת הוא דוקא סרט ישראלי קטן על נושא גדול. "6 פעמים" הוא סיפור שקורה כל הזמן, הוא קרה גם אצלכם בתיכון ואולי (אפילו באין יודעין) לקחתם בו תפקיד. זה הסיפור על הזאת בשכבה שמאחורי הגב קראו לה 'נותנת' או כל מקבילה אחרת, האחת שרצתה להשתלב, שהאמינה מכל מני סיבות שאין לה משהו להציע ושלפעמים קל יותר להגיד 'בסדר' מאשר לעשות עניינים. בזמן אמת היא לא מבינה בדיוק מה קורה, לפעמים תבין רק שנים לאחר מכן, וזה אף פעם לא באמת אונס, לא באמת.

"6 פעמים" מנגן בדיוק על אותם קלידים אפורים ולא נותנת לצופה או לסרט לברוח אל השחור או הלבן, בסופו של דבר כולנו חיים בעיקר באפורים, בסופו של דבר כולנו מכירים יותר מקרוב שהיינו רוצים את "6 פעמים" וזה בדיוק מה שמייצר את חוסר הנוחות וחוסר האונים מולו. בהיותו לא סנסציוני הוא לא מאפשר להתנער ממנו ולפטור את עצמך, ואין מי שהוא לא ישלח בטיסת פלאשבק אל התיכון כדי לבחון האם הוא או היא היו כוכבים או ניצבים בדרמה היומיומית של "6 פעמים".

ארקייד פייר

מעריצי ארקייד פייר פרה עידן ג'יימס מרפי ודאי יכתירו את "Reflector" כאלבום קונספט שנכשל בדרכו להפוך לפורץ דרך, אחרים יתרפקו על העובדה ש-3 שנים אחרי "The Suburbs", הוא סוף סוף בחוץ. האמת היא שאף רצועה ממנו לא תהפוך להמנון אצטדיונים מהז'אנר של "Funeral", דווקא בגלל טביעת אצבעו של מרפי ותיבולי הדיסקו. כך או כך, על ההייפ אין עוררין. כשהקליפ ל"Reflector" שוחרר, אפשר היה לשמוע פעימות התרגשות מכל עבר - ממעריצים, דרך ילדי אינדי ועד מאזינים רנדומליים, כולם מיהרו להפעיל את הווידאו האינטראקטיבי ולהתפעל מהשתקפותם בו. אחר כך היה קל מאוד להתמכר ל"Afterlife", שמצדיק את הבאזז והרוח שמפזרת להקה בסדר גודל הזה.

תחת מטח ביקורות לא פשוט, "Reflector" מככב במצעדי המוזיקה ואולי בכך מצדיק את הטיזינג שעשתה הלהקה טרם שחרורו. ריח היומרנות (ההתעסקות בסיפור האהבה של אורפאוס ואורידיקה), הפניה לרחבת הריקודים והיעדר רגעי הקתרזיס שאופייניים כל כך לווין בטלר, רז'ין שסיין והחבר'ה - לא הצליחו להנחית את מעמדה של ארקייד פייר. היא עדיין להקה גדולה וחשובה, שיכולה למשוך את דיוויד בואי לימי הקלטות. "Reflector" אמנם הוא לא הטריגר הישיר לכך, אך כן מחדד את הצד האקספרימנטלי של הרכב שכבר נושא בידיו מתכון מנצח ליצירה שאפתנית וקומוניקטיבית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully