"כל סיפור הוא חתול פתאום": עדיף שלא להתחיל

לגבריאלה אביגור רותם לא חסרים תעוזה ורצון לפריצת גבולות ספרותיים. אבל "כל סיפור הוא חתול פתאום" הוא נסיון מאומץ מדי שמותיר טעם מריר בפי הקורא שסובל יחד עם הדמויות

דוד רוזנטל

צריך הרבה אומץ כדי לקרוא לספר בשם כמו "כל סיפור הוא חתול פתאום". צריך אומץ גדול עוד יותר כדי להשתמש בחמש מילות הטייטל הזה כאלה שפותחות את הספר. אבל אומץ הוא לא מושג שלא נקשר בעבר לגבריאלה אביגור-רותם, שכבר לפני יותר משני עשורים פרצה גבולות ב"מוצרט לא היה יהודי" ותחת עריכתה ראו אור רומנים מתריסים, נועזים ומעוררי מחשבה.

שש שנים לאחר "אדום עתיק" המוערך, חוזרת אביגור-רותם להיסחף בכוחותיו הממגנטים של נהר שכולל בתוכו את זרם התודעה יחד עם עוד מספר זרמים שוצפים. "כל סיפור הוא חתול פתאום" הוא רומן מתעתע בנפתח בתיאור הלווייתה של דוריטה לאופר, קשישה ממוצא ארגנטינאי, שמתפצל לשתי עלילות – האחת סביב השפעותיהם של דוריטה ושכניה בחלקה בבית הקברות שממשיכות לשרות על משפחותיהם גם אחרי עזיבתם את העולם הזה, והשנייה סביב אוריאנה, אחת מבנותיה של דוריטה, שעורכת מסע מיוסר סביב היעלמותו הפיזית והמנטאלית של בעלה אלסר והסתבכויותיו של בנה אביעד בקצה השני של העולם.

שני הסמנים העיקריים בסיפור הם חתולים. האחד הוא חתול שחור וחסר שם ש"שומר" על בית הקברות ודרכו אנו מקבלים הצצה לעולמם של המתים, והשני הוא שונרא, החתול של אוריאנה, שברביצתו השקטה מציג תמונת מראה לנקודת המבע של בעליו. לכאורה, ניתן להבין מכל המאפיינים הללו שלריאליזם אין כמעט חלק ברומן הזה, אבל יחד עם הזייתיות, אסקפיזם, מאפיינים של טלנובלה דרום אמריקאית והומור שחור, אביגור-רותם מעניקה גם לאמיתיות והמוחשיות במה מכובדת. על הבמה הזו עורכת אוריאנה מופע יחיד. היא מציגה לבטים שמלווים נשים רבות בגיל המעבר: האם בעלי עדיין אוהב אותי, האם יש לו מישהי, האם אני מאבדת אחיזה בבן שלי שבעמל כה רב גידלתי. אוריאנה מפחדת להישאר לבד, ובאותה מידה לא רוצה להרגיש סמרטוטה כמו אמה, שהתרפסה לרגליו של בעל שנטש אותה.

עוד בוואלה! NEWS

ומה נעשה אם מעכשיו תמיד נהיה לבד בבית עם הזום?

לכתבה המלאה
גורם לחיפוש גלולה נגד כאב ראש. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

יש מעט נקודות אור ברומן הזה, ובראשן הרפרנס של אביגור-רותם בשם הגיבורה, אוריאנה, לשירו הנצחי של נתן אלתרמן. זו פעולה שלא נעשתה רק מתוך מחווה, אלא יצירתה של דמות שמתבססת על גיבורת השיר. "אך רצו ימים, אוריאנה, ותור נעורים עבר. חלפו השנים, אוריאנה, ברחו מי יודע אנה", כתב אלתרמן. אוריאנה של אביגור-רותם אינה שונה, גם היא סובלת מדחף לסיפוקים מיידיים ועורגת לעבר, לימים שבהם עוד הרגישה נאהבת על ידי אלסר. היא חשה את אכזבתו מכך שאינה יפה עוד כמו פעם, אך לא משתחררת מאחריות ותחושת אשמה למצבה: "גם אני לא הייתי אמורה להשתנות; לא הייתי אמורה להשמין, להאפיר, להתרפט. לא הייתי אמורה להפוך מצעירה קלת תנועה לקשישה מתנשמת בעלותה במדרגות". בכלל, אביגור-רותם מרבה להגניב הומאז'ים למשוררים כמו ביאליק ("נו, אם זאת אהבה – הכוכבים רימו אותי"), נתן זך ולאה גולדברג, תיבול מבורך שמטיל מעט טעם טוב על תבשיל מר.

מדוע מר? הצרה ב"כל סיפור הוא חתול פתאום" היא שהסבל הוא לא רק של אוריאנה ושל הסובבים אותה, אלא גם של הקורא, שהולך לאיבוד כמעט מן הרגע הראשון. אפשר לקרוא לכך אומץ (ואת זה, כבר סיכמנו, יש לאביגור-רותם), אוונגרדיות או ייחודיות, וניתן לראות את הצד השני של הטכניקה הזו, כניסיון מיותר לסבך ולעטוף בתוך כמויות בלתי נתפסות של מלל. המודל של אביגור-רותם בספר הזה יומרני, כך נדמה, אפילו עבור קוראים המורגלים לסגנונה: כתיבתה המכבידה מרחיקה, הדיאלוגים נעלמים בתוך ים מילים ושפע ההגיגים לא ניתך כגשמי ברכה אלא כמטר של ברד כבד וכואב. המיש-מש בין העלילות יכול היה להיתפס כניסיון ממזרי, אבל בסופו של דבר גורם רק לחיפוש מהיר של גלולה נגד כאב ראש.

בסופו של דבר, ייתכן שמעריציה של אביגור-רותם מחככים ידיהם בשביעות רצון לאור העובדה שלאחר שש שנים רואה רומן נוסף פרי עטה אור, אבל לאחרים אין שום סיבה לאופטימיות. "כל סיפור הוא חתול פתאום" הוא ספר שמצטיין יותר במלים מאשר בחיבור שביניהן. המרתון הזה קשה, סבוך וארוך כבר מהצעד הראשון, ובמקרה שכזה, השאלה הפשוטה שעולה היא מדוע בכלל להתחיל.

גבריאלה אביגור רותם / כל סיפור הוא חתול פתאום, כנרת זמורה-ביתן, 349 עמודים

האם תתנו צ'אנס לספרה החדש של אביגור רותם? ספרו לנו בבפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully