הבמאי ג'ון לי הנקוק הצליח לדבר בשנים האחרונות אל לבו של הציבור האמריקאי יותר מרוב הקולנוענים. נכון, מעטים יידעו לקשר את שמו לסרטיו, אבל עם הצלחותיו אי אפשר להתווכח: הוא פרץ לראשונה לפני 11 שנה, כשהיה כבר בן 46, עת ביים את "The Rookie" דרמת בייסבול שאמנם לא הופצה בישראל, אך היתה להצלחה קופתית מרשימה. לאחר מכן התרסק עם הקטסטרופה הכלכלית "האלאמו", אך בתחילת העשור הנוכחי שב בגדול בזכות "הזדמנות שנייה", שהפך במפתיע לבלוקבסטר וסידר לסנדרה בולוק את האוסקר הראשון שלה.
השנה, הנקוק שוב מצליח למצב את עצמו כאחד הכוכבים של עונת האוסקרים. הפעם, זה קורה הודות "להציל את מיסטר בנקס", סרטו החדש שהגיע בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל. בעוד כשבועיים הוא אמור לפי כל ההערכות לקבל מועמדות לפסלון, ויש אפילו חזאים נועזים המהמרים כי יזכה בו.
בסרט זה, בו מככבים טום הנקס ואמה תומפסון, עוקב הנקוק אחר הסיפור שהוביל להסרטת "מרי פופינס". קלאסיקת קולנוע ענקית שכולם מוקירים ואוהבים. ליתר דיוק כולם חוץ מהנקוק. "חיבבתי את הסרט הזה", הוא מודה במפגש עם עיתונאים במלון לונדוני לאחר הקרנת הבכורה העולמית של"מיסטר בנקס", "אבל האמת היא שלא אהבתי אותו".
אז די משונה שרצית לביים סרט על אחורי הקלעים שלו, לא?
"לא רציתי. כלומר, זה לא היה רעיון שלי. עבדתי בכלל על פרויקט אחר, אבל כיוון שבימינו כל כך קשה לגייס כסף לסרטים נטולי אפקטים, לא ממש הצלחתי להרים אותו, ואז דיסני שלחו לי את התסריט של 'מיסטר בנקס'. אפילו שבהתחלה אמרתי להם שאני לא הבן אדם המתאים, ישר נכבשתי בקסמי התסריט, בלי קשר בכלל למה שאני אוהב או לא אוהב ב'מרי פופינס'".
מה כבש אותך?
"הסיפור על איך וולט דיסני שיכנע את פ.ל טרברס, מחברת הספר, למכור לו את זכויות העיבוד הקולנועי. לא הכרתי בכלל את הפרשה הזו, לא ידעתי שזה לקח לו עשרים שנה, ולא ידעתי שכל העסק הזה חשף את טראומות הילדות של הסופרת. היה מרתק בעיני להתוודע כל זה בפעם הראשונה. הרגשתי כאילו שאני קורא רומן בלשי, שכל חתיכות הפאזל מתחברות לי לאט-לאט".
אמנם אתה לא חסיד של "מרי פופינס", אבל האם במהלך העבודה על הסרט דאגתם להכניס בו בדיחות פנימיות?
"יש כמה. התסריטאית קלי מרסל ואני עברנו סצינה אחר סצינה וחיפשנו איזושהי הפתעה קטנה שנוכל להסתיר בפנים כדי לשעשע את המעריצים. לא עשינו שום דבר שממש ישנה את העלילה או את הסגנון או את הנימה של הסרט, אבל כן זרקנו פה ושם עצמות קטנות ונחמדות למעריצים".
"מיסטר בנקס" הוא לא "כוח משיכה". הנקוק לא נדרש לעמוד במשימות בלתי אפשריות ולפרוץ דרך, ואין לו איזושהי מורשת קרב מטורפת מן הצילומים. ככה זה, בדרמות שמבוססות בעיקר על סיפור, משחק ודיאלוגים. בכל זאת, הוא מצליח לשלוף חוויה מעניינת ולא שגרתית מן העבודה על הסרט. "היו לנו ימים הזויים וקסומים בדיסנילנד", הוא מספר. "זו פריבילגיה די נדירה לצלם שם, אז היינו צריכים לתכנן אותה היטב, ולשם כך נסענו בערך 15 פעם למקום לפני שהשמש זורחת וכל האנשים מגיעים. ומה אני אגיד לך, להיות בפארק הזה, בשעה כזו וכשאין נפש חיה זה בהחלט משהו לא רגיל".
יש שאומרים כי בתכניו ובסגנון עשייתו "מיסטר בנקס" הוא סרט אוסקר קלאסי, כזה שממש נראה כאילו נועד לזכות בפסלונים. איך אתה מרגיש עם האמירה הזו?
"האמת? נהוג לומר שאתה עושה סרטים בשביל קהל רחב, אבל אני חושב שאתה עושה אותם קודם כל בשביל עצמך. הרי עשיית סרט זה משהו שגוזל שנתיים לכל הפחות מזמנך, אז אם אתה כבר משקיע כל כך הרבה אנרגיה, אתה חייב להיות שלם עם זה ומרוצה מזה. אני יכול רק לקוות שגם אנשים אחרים ייראו ב'מיסטר בנקס' את מה שאני ראיתי בו וייהנו ממנו. אשמח אם עוד מישהו יהנה ממשהו שעבדתי עליו כל כך קשה".