תמיד עולה המנגינה: 70 ליאיר רוזנבלום

"גבעת התחמושת". "שיר לשלום". "בשמלה אדומה". "הבלדה על חדווה ושלומיק". "היה לי חבר היה לי אח". "על כפיו יביא". ועוד. ועוד. יאיר רוזנבלום היום בן 70. געגועים

  • יאיר רוזנבלום
אבישי מתיה

קצת אחרי שמונה בערב. המתח אצלנו עולה. איפה השיר של רוחל'ה? בת דודתי היא הסולנית של להקת חיל האוויר. השנה היא 1975. אני בן 11. ברדיו שעל המקרר משודר מצעד הפזמונים העבריים של גלי צה"ל. עשרת הגדולים. כניסה חדשה. את הקול שלה אני מזהה מיד. הבית מתמלא אור וצווחות שמחה. "תמיד עולה המנגינה" הוא הלהיט הגדול הבא של ישראל. מגע הקסם של יאיר רוזנבלום, המלחין והמעבד, עובד. שוב. כמעט בפעם האחרונה.

עוד בוואלה! NEWS

אתגר פיזי ונפשי: מי מלווה ותומך בכם כאשר אתם עוברים לדיור המוגן

לכתבה המלאה

אחרי כל השנים הללו, אלפי שירים ששמעתי, מאות כותבים שהכרתי, יאיר רוזנבלום נותר בעיניי המלחין של המדינה. לוכד המנגינות הגדול מכולם, ללא שום ספק, או פקפוק, או תחרות של ממש. עם כל הכבוד לנעמי שמר. וההערכה לסשה ארגוב. ולשלום חנוך. ולכספי. ולהירש. ולרכטר. ולסנדרסון. ולפוליקר. רוזנבלום היה המלודיסט המושלם, המעבד האולטימטיבי, שידע לחבר חרוזים לכלים, מלים למנגינות, בליווי הרמוניות קוליות בלתי נשכחות. לו היה בין החיים, היה יאיר רוזנבלום חוגג היום 70. הוא מת צעיר מדי. מזמן. מסרטן. אבל הותיר מאחוריו עושר בלתי נדלה, בלתי נתפס, של כישרון ויצירתיות וגאונות.

בעשור ההוא, בין 1965 ל-1975, מגיל 21 ואילך, רוזנבלום שטף אותנו בעשרות להיטי נצח. פיסות מזוקקות של פופ צה"לי חופשי ומאושר וזמר אזרחי מתנגן ורבגוני. איך אפשר לשכוח את התיפוף הקדחתני ב"גבעת התחמושת". את מקהלת הגברים התקיפה שמתחלפת בקול נשי רוטט ב"הייתי נער". את הסמבה המשגעת ב"קרנבל בנח"ל". את ההרמוניות הממכרות ב"החיים היפים". את הלאות המשכרת ב"מסביב למדורה". את האחווה המרגשת ב"אנשי הדממה". את האורגן הקופצני של "בשמלה אדומה". וכמובן, את הגיטרה החשמלית המאופקת ומרד הנעורים המתפרץ בהמנון האנטי-מלחמתי "שיר לשלום". וזו רק טעימה קטנה. בקושי התחלתי. אם אמשיך לספור, לא אגמור עד מחר.

רוזנבלום היה פרפקציוניסט מצד אחד וחסר גבולות מהעבר האחר. כמעבד וכמתזמר, שינה ועדכן את הצליל של הלהקות הצבאיות במחצית השנייה של שנות ה-60. ב-1967 הכניס לראשונה ריתם-סקשן, בס-תופים, ל"גשם בוא", שיר השנה ברדיו, הרוקנרול שפרץ את הדרך ללהקת הנח"ל, שהסתפקה עד אז בדרך כלל באקורדיאון מורט עצבים. אחר כך, ב"מה אברך", הוסיף גם אורגן חשמלי רגשני. אבל בעיקר, יותר מהכל, ידע להפנט. את "ליל חנייה", אולי גדול שיריו, בנה כיצירה תזמורתית סוחפת, שנשברת לפרקים. בבלדת הרוק "היה לי חבר היה לי אח" העצים את קולה של נתנאלה באקו גדל ממדים. "הבלדה על חדווה ושלומיק" נפתחת בהקשה קצובה, חסרת מנוחה, הולמת ברקות. וב"על כפיו יביא", שיר השנה 1969, מסה מופתית על משיחיות, עולה קולה של רבקה זוהר ומתגבר רק כדי לבלום בירידה. מי שלא חווה שם צמרמורות עונג ידועות, מומלץ לו לבדוק תפקודי לב וריאה.

באותו מצעד שנתי רשם רוזנבלום לא פחות מחמישה להיטי ענק בין עשרת המקומות הראשונים. הוא הלחין, לצד להקות הנח"ל, חיל הים, חיל האוויר, גייסות השריון, צפון ופיקוד מרכז, לאילנית, לרותי נבון, למירי אלוני, לחוה אלברשטיין, ליוסי בנאי, לרבקה מיכאלי, לשלושרים, לגשש החיוור, לשוקולד מנטה מסטיק, למי לא.

ב-1977 הפכה מנגינת הסיום של סרט הבורקס "צ'רלי וחצי" ללהיט הארצישראלי "בלילה על הדשא". ושנה לאחר מכן, בסרט "הלהקה", גילם קובי רכט, הסולן עב הקול ועז המבט מ"גבעת התחמושת", את ליכט, בן דמותו של רוזנבלום (טוביה צפיר שיחק את הבמאי דני ליטאי, שנפטר לא מזמן). רוזנבלום גם היה המנהל המוסיקלי באותו סרט של אבי נשר, שסיפק גרסאות חדשות לשירים שהוא עצמו הלחין עשור קודם לכן. זו היתה, פחות או יותר, שירת הברבור. המוסיקה הישראלית מצאה לה גיבורים חדשים, הלהקות הצבאיות פורקו, פסטיבלי הזמר נגמרו, יוצרים הלחינו את עצמם לדעת ורוזנבלום דעך ונשכח. בגיל 35 בלבד הוא כבר היה לא רלוונטי.

זיכרון אחרון: 1995. תל אביב. חודשים ספורים לפני מותו. יאיר רוזנבלום יושב בבית קפה קטן באיבן גבירול. גופו כחוש. הוא לבד. איש אינו מזהה אותו. אחר כך יקום ויפסע בצעדים איטיים אל הרחוב הסואן וייעלם. לו הייתי קצת פחות ביישן, הייתי ניגש אליו ומודה לו על השירים שהנעימו את ילדותי ונעוריי. על השמחות הקטנות. על רגעי האושר שלי. שלכם. שלנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully