מעיין בלום: "הייתי מוותר גם על משחק וגם על כתיבה"

מעיין בלום לא נפגע מהביקורות על "המגיפה" או מהעובדה שהדביקו לו טייפקאסט – יותר קשה לו עם מקצוע המשחק באופן כללי, או עם העובדה שנאלץ לשכב עם מולי שולמן בשביל תפקיד

מרט פרחומובסקי
יח"צ - חד פעמי

בקונטקסט של תרבות המכורה למיינסטרים, מעיין בלום בולט כצמח תבלין חריף וחתרני, שצץ במהלך השנים האחרונות, פעם כתסריטאי ופעם כשחקן, במקומות הכי אפלים ופורצי גבולות על מסך הטלוויזיה שלכם. יחד עם ימי ויסלר יצר בלום את תכנית המערכונים "מקום לדאגה" ואת "המגפה", יצירת הטלוויזיה הכי מוזרה ושנויה במחלוקת של השנים האחרונות. כשחקן הופיע בין השאר ב"אבודים באפריקה" וסדרת ההמשך "אבודים באסיה", ובגרסה המקומית של "המשרד". במשך כמה שנים הוא גם כתב ושיחק ב"הרצועה" הפולחנית של עוזי וייל בערוץ ביפ ז"ל.

עכשיו, בלום משחק ב"מקום אחר", דרמה עצמאית קצרה ומיוחדת של מיכל זילברמן, שתוקרן בשבועות הקרובים בסינמטקים. בלום מגלם בסרט תפקיד קטן יחסית, לצד צוות שחקנים מרשים, ביניהם אניה בוקשטיין, יאנה גור, עלי סולימאן, אלדד פריבס ואחרים. "מקום אחר" מספר על שבעה חברים, שירדו מהארץ, כל אחד מסיבותיו, אך כולם מוצאים את עצמם במלון על חוף הים לרגל חתונה ומתמודדים מחדש עם הבחירות שעשו. "החיבור הראשוני שלי עם מיכל זילברמן נבע מכך שהיא עלתה לארץ מארצות הברית לפני כמה שנים, וגם אני חצי אמריקאי", מעיד בלום. "אחר כך היא גם הייתה עוזרת במאי ב'מקום לדאגה', והפכנו להיות חברים מאוד טובים. גם מולי שולמן, שמשחק בסרט את בן זוגי, הוא חבר טוב שלי. אז מבחינתי הצילומים היו חוויה נהדרת, כי בעצם זה היה להיפגש עם חברים טובים ולעשות סרט יחד. גם אנשים על הסט שלא הכרתי טוב, מהר מאוד הפכו להיות חברים".

איפה הנושא של הסרט נוגע לך מבחינה אישית?

"זה סרט על שאלת הבית, שגם אני מתחבט בה. הסרט מתאר מצב שבו אנשים עוברים לגור במדינה אחרת ומרגישים שהם שייכים לכמה מקומות בו זמנית, ואין להם בית אחד. כמי שגדל עם אבא שגר בחו"ל, יכולתי מאוד להזדהות עם התחושה הזאת, שלא ברור לך לאן אתה שייך".

טוב לדעת (מקודם)

הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה
מפגש עם החבר'ה. מעיין בלום ב"מקום אחר" (צילום: יח"צ)

איך הייתה החוויה לשחק את בן זוגו של החבר הטוב שלך, מולי שולמן?

"זה היה מרגש ומביך. מכיוון שהסצנות שלנו בסרט הן זוגיות, אז ישבנו רוב הזמן יחד בחדר, יצאנו החוצה להתנשק ואז שוב חזרנו לשבת יחד בחדר. כמובן שבמסגרת תהליך ההכנה גם שכבנו כמה פעמים, כי אנחנו שחקנים טוטאליים".

כמו בכל התפקידים שלך, בגדול אתה מביא ל"מקום אחר" את הפרסונה המוכרת של מעין בלום, עם אפיוני דמות מינוריים. זה עניין מודע אצלך?

"כן, אני מודע לזה שיש לי פרסונה. זה לא מפריע לי. מדובר בביטוי למהות מאוד עמוקה שלי, זיקוק של מה שאני. לדוגמה, יוצא לי לשחק הרבה דמויות מפוחדות, כי באמת יש בי משהו מאוד חרד. הייתי רוצה להאמין שאני יכול לשחק גם דמויות נונשלנטיות של מאהבים, אבל אולי אני לא באמת יכול. פעם זה אכן הפריע לי, כי פעם תפסתי שחקן בתור מין זיקית שמחליפה אישיויות. היום זה כבר הפך להיות כל-כך אורגני, שאני לא חושב על זה יותר. בסטודיו ניסן נתיב היה לי מורה בשם קובי אסף, שבאחד מהשיעורים שלו מנתח את האישיות של השחקן ובונה לו לפי זה מין דמות קומית. אומרים, נגיד, שהוא זה שעזר לאורנה בנאי לבנות את הדמות של לימור. הדמות שיצרתי בשיעור שלו הייתה דמות של קצין גבוה בצבא, שצריך לשאת נאום, אבל יש כל הזמן מטסים מעל הראש שלו והוא מפחד מרעשים. בדיעבד שמתי לב, שכשאני משחק אני בעצם עושה את הדמות שבניתי בשיעור שלו: מישהו שמצד אחד יש לו סמכות או אפילו שגעון גדלות, אבל הוא ממש לא יכול לעמוד בזה בגלל החרדות שלו. ככלל, אני חושב ששחקנים טובים לא רק משחקים דמויות שונות, אלא נותנים לך להסתכל להם לתוך הנשמה. לכן כשאומרים שיש לי פרסונה, אני מקבל את זה כמחמאה".

"שכבנו כי אנחנו שחקנים טוטאליים". עם הקאסט של "מקום אחר (צילום: יח"צ)

כששואלים את מעיין בלום על ההתפצלות הלא מובנת מאליה בקריירה שלו בין הכתיבה למשחק, הוא מתעקש שמדובר בעצם בעניין די מקרי, שהתגלגל אליו מבלי להתכוון. "תמיד רציתי להיות שחקן, שיחקתי מגיל 13, למדתי משחק בניסן נתיב, אבל במשך כמה שנים קריירת השחקן שלי לא הלכה לשום מקום. התחלתי לכתוב בתור אפיק יצירתי צדדי. פתאום האפיק הצדדי הפך להיות הדבר העיקרי שאני עושה, והיו לו גם לא מעט יתרונות, כמו העובדה שפתאום הייתה לי עבודה ויכולתי להתפרנס. זה מצא חן בעיניי. אז גם הגיעה הצעה לכתוב לטלוויזיה, ונדחפתי לכיוון הזה, יותר מכיוון שרצו אותי ופחות משום שידעתי מה אני רוצה. באותו שלב כבר חשבתי שגמרתי עם המשחק והכתיבה היא המסלול שלי, אלא שאז פתאום חזרתי למשחק בדלת מסתובבת".

באופן מפתיע, בלום מתקשה לספק תשובה מוחלטת לשאלה האם הוא מעדיף את הכתיבה או המשחק. "עקרונית נראה לי שהייתי מוותר גם על משחק וגם על כתיבה, אם הייתי יודע לעשות משהו אחר. אני גם לא ממש מרוויח מכך שאני עושה את שני הדברים, כי הפרנסה שלי מושפעת מהשוק ויכול בהחלט להיות מצב שבו לא יהיה לי ביקוש לא כשחקן ולא ככותב. זאת הסיבה שהלכתי לאחרונה ללמוד פסיכולוגיה. לא הייתי מצהיר הצהרות לתקשורת, כי רק התחלתי ללמוד, אבל אני בהחלט לא מדמיין את עצמי בגיל 50 דווקא בחדר כותבים או חדר הלבשה".

באופן מסקרן, רוב הזמן השם שלך נקשר לפרויקטים קיצוניים, פרועים ואפלוליים, שממקמים אותך באופן עקבי מחוץ למיינסטרים. מה מושך אותך לאזורים האלה?

"לדעתי כולם כותבים על אותם דברים, אותו ספקטרום רגשי שיש לכולנו, אבל כל אחד עושה את זה מהכיוון שלו. אז אני כותב על גמדים ורוצחים סדרתיים, בעוד שמישהו אחר כותב על נהג אוטובוס. עקרונית, אני לא חושב שאנשים שעושים את המיינסטרים הם פחות קיצוניים ממני. זה עניין של נסיבות. אם הייתי מגיע למקום מיינסטרימי ועובד שם, אז אולי הייתי עושה דברים מיינסטרימיים. מכיוון שהתחלתי ב"הרצועה" של עוזי וייל, ולמדתי ממנו הרבה ממה שאני יודע, הייתי מחויב לקו מערכתי יותר חריג וקיצוני. אני מאמין שאם היית נותן לרוב האנשים שעובדים בתעשייה לצלול עמוק לתוך נפשם ולעשות עם זה משהו, לא היית חושב שמה שאני עושה הוא חריג. זה לא שלא החלטתי החלטות לאורך הדרך שהרחיקו אותי מהמיינסטרים, אבל גם במקרה זה החיים והנסיבות הובילו אותי לסוג הזה של היצירה".

התקבלה בקושי. "המגיפה" (צילום: יח"צ)

אם כבר מדברים על התגרותך במיינסטרים, שווה אולי להזכיר את ההתקבלות הקיצונית של "המגפה", מיני-סדרה שהיית שותף ליצירתה. איך קיבלת את הדיון הציבורי העז שניצת סביבה?

"אתה נדיב כשאתה אומר 'דיון ציבורי'. יותר נכון שהיו לסדרה הרבה שונאים וכמה מליצי יושר. הרגשתי שזה היה סוג של הימור, שלא ידעתי איך הוא יתקבל, כי זה לא היה דומה למשהו שאני ראיתי בטלוויזיה ישראלית. עדיין, הייתי מופתע מעוצמת הביקורת. אני חושב שהעוצמה הייתה קשורה הרבה לקליבר של האנשים ששיחקו שם. אם אני עושה משהו מוזר באוף פריים טיים של ערוץ 10, זה שונה מהמצב שבו שלמה בראבא עושה את זה. מה שבטוח, המטרה שלנו לא הייתה לעשות פרובוקציה. אתה אף פעם לא יודע לפני שהדברים יוצאים מה הולך לקרות. אז אחרי השידור עשינו תהליך של חשבון נפש, שבו חשבנו מה עשינו לא נכון, וגם מה עשינו נכון ופשוט לא הובן. בסך הכל, אני שלם עם 'המגפה', ועדיין חושב שזאת יצירה חזקה וחשובה, שאני שמח שהייתי חלק ממנה".

מה התפקיד של בלום שהכי אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully