הגועל הוא הנפש

טקס "אנשי השנה" הוא טקס מופלץ שעל ידי שיתוף פעולה אימתני וחובק אמצעי תקשורת בין "קשת" ל"ידיעות אחרונות" מנסה להכתיר את האנשים הבולטים שהרכיבו בכל שנה ספציפית את הפסיפס הישראלי בתחומים שונים. קוראי העיתון של המדינה וצופי הערוץ השני הוזמנו להצביע בעד אנשי השנה שלהם בקטגוריות השונות למען תדע כל המדינה מיהם אותם האנשים שהם השופרא של השופרא בתחומם וגם תדע לצ'פר אותם כראוי בעתיד. לארג'יות תרבותית בשיאה הדמוקרטי ביותר. ההצבעה, אגב, כבר הסתיימה.


בפרומואים לטקס, שיתקיים השנה בפעם הראשונה ולא במקרה בתיאטרון ירושלים שהיא עיר בירתנו לעולם ועד (יום שני, 26.8, 20:30), הצהיר מנחה הטקס דודו טופז ש"זאת היתה שנה קשה". הדבר כמובן נכון. זאת באמת היתה שנה קשה. ואם בשנים עברו טקס אנשי השנה היה אירוע מזן הספיישל הטלוויזיוני, לא משהו שצריך לקחת ברצינות בהנחיית יעל בר זוהר, הילולת מפרסמים ומפורסמים מהזן המעצבן ביותר, הרי שבשנה הקשה הזאת שעברה עלינו, כל הטקס הזה כמובן שפתאום משתלב ומתחבר לו יחדיו לתמונה כוללת ומבאסת של החיים שלנו כאן ועכשיו, מין סימבול, סימפטום ועדות למה שמגיע לכל עם ישראל.

פרס "איש השנה" בפוליטיקה הוא דוגמה טובה. חמשת המועמדים: ביבי נתניהו, פואד בן אליעזר, אפי איתם, חיים רמון ואריאל שרון. אחד שכבר האכיל אותנו חרא, שניים שמאכילים אותנו חרא עכשיו ועוד יביאו לנו עוד קצת גם אחר כך, איזה תמהוני פאסיבי מהמערך ועוד איזה משיח שהפתרון המדיני המקובל עליו הוא לקחת אנשים לפרדס ולדפוק להם כדור בראש. ממש דליקטס.

גם פרס "איש השנה" בתחום החברה שמחולק השנה לראשונה ובגאווה גדולה לאנשים "בעלי הישגים מיוחדים בתחום החברה, שלפועלם השפעה רבה על חיי הקהילה והחברה בארץ ובעולם", הוא ממש סבבה. והמועמדים הם: יהודה משי זה"ב, מראשי זק"א, שהם האנשים שמגרדים אותנו מהכביש אחרי פיגועים; ניצב מיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים, שאחראי ביום ובליל לכך שאנשי זק"א לא יצטרכו לגרד אותנו מהכביש; אילן רמון, האסטרונאוט הציוני הראשון, שמביא לנו כבוד גדול; הילית שמואלי, מראשי מאבק הנכים שהתנהל השנה ודוויד זונשיין, מיוזמי מכתב הלוחמים ואכבר גבר שמתעקש על משפט ראווה צבאי בסוגיית הסרבנות. הקטגוריה הזאת מדכאת דה פאקטו ואני מוצא בה רק נקודת אור אחת – המועמדות של זונשיין מוכיחה טיפל'ה כי חל נירמול מעודד בנושא הטבואי הזה.

פרסי "אנשי השנה" בתחומי התרבות מביאים אף הם את החורפה. גם כאן אי אפשר היה להתחמק מתופעות הלוואי של העצירות הכוללת וההתבוססות במיץ של הזבל שמאפיינת את מרבית תחומי היצירה בארץ: מיקי גבע ואדיר מילר מועמדים לפרס "אנשי השנה" בבידור ואני מנחש שמבין שניהם יזכה מי שעושה את החיקוי הכי טוב של בקלאווה; צמד הדינוזאורים עם מודעות חברתית ופוליטית עמוס עוז וא"ב יהושוע מועמדים לפרס בתחום הספרות, אך אני מריח שיכול להיות שגבריאלה אביגור רותם, הסופרת שגילתה לעם את נישת ה"ספר מאוד-מאוד ארוך עם המון זרם תודעה שלאף אחד אין זין לקרוא", עשויה להפתיע; בקטגוריית הטלוויזיה מועמדים אלי יצפאן, רפי גינת, עודד גרנות (חייבים לפחות פרשן אחד לענייני ערבים), מודי בראון וארז טל ואורנה בנאי. מכיוון שהציבור משתוקק למעט צחוק בריא, אין צ'אנס שיצפאן לא יזכה, יעלה לבמה וירביץ קצת יאסר עראפת; שרית וינו אלעד וחני פירסטנברג עם "דרכנו" יזכו על בליינד בקטגוריית המוזיקה ויגברו אפילו על שלמה ארצי, שרית חדד ומוקי הראפר האחול שלוקי.

אל המועמדויות זכו להשתחל שלושה ערבושים – סייד קשוע בספרות, יוסוף אבו וורדה בתיאטרון ווואליד באדיר בספורט. כולי תקווה שאף אחד מהם לא יזכה, מכיוון שכל השלושה נוהגים בזמנם הפנוי להסיע מחבלים ולא מגיע להם. יש גם שתי רוסיות – האתלטית אירנה לנסקי והטניסאית אנה סמאשנובה, ואפילו אתיופי (הבדרן יוסי ואסה שמועמד בקטגוריית הבידור). זוהי בהחלט הטרוגניות חברתית מרשימה וצריך לפרגן למארגני הטקס על כך שהשכילו לשלב את כלל שכבות האוכלוסיה בחגיגה שלהם.

מכיוון שעוד לא החלטתי סופית בעד מי אני בכל קטגוריה והאמת שגם אין לי כל כך העדפה מיוחדת, אני מציע שהזוכה הקולקטיבית במרבית פרסי הטקס תהיה אמא של אדיר מילר. יש משהו בהתנהלות, בהוויה ובסמליות של האשה הזאת שמסכם בעיניי את כל שנת 2002. מזל טוב, אימוש.


* אנשי השנה, יום שני ה-26.8, ערוץ 2