תקשיבי לו

כולם אוהבים את "דבר אליה". אלמודובר הפך, במפתיע או לא במפתיע, למותג-על ישראלי. כמו אדידס, כמו אלי יצפאן. את פריצת הדרך הגדולה ביחסי ישראל-פדרו ביצע "הכל אודות אמא" לפני כמה שנים. זה היה להיט היסטרי. קונצנזוס מוחלט. כך גם "דבר אליה".

אך בעוד שמ"הכל אודות אמא" התאכזבתי (ואני מייחסת את זה בעיקר לחוסר היכולת של כל סרט עלי אדמות לעמוד בציפיות וההייפ שיצר הפולחן המטורף סביב הסרט הזה בארץ), את "דבר אליה" אני פשוט שונאת. השעה הראשונה שלו היא פשוט משעממת, אבל זוהי אינה הבעיה העיקרית.

אנא, כל מי שלא ראה את הסרט, ואינו מעוניין לגלות פרטים מרכזיים על המתרחש בו, שיפרוש עכשיו.

לכאורה זה סרט על אהבה. לכאורה הנשים הן שמניעות את העלילה וסביבן חגים הגברים. בפועל מכוניות יפות יכלו לתפוס את מקומן. אין כאן אהבה – רק פטיש. העולם ב"דבר אליה" הוא עולם של גברים. הנשים הן אביזרים בלבד. כולן חלשות ותלותיות. ראשונה היא לידיה לוחמת השוורים. טלו בד אדום מבין עינכם והבחינו שעיסוקה הגברי והקשוח נובע מהצורך לשאת חן בעיני אביה ואהובה לוחם השוורים. מחוץ לזירה היא אובססיבית בצורה מעוררת רחמים לחבר שזרק אותה, פחדנית, היסטרית ותלותית. אה כן, גם נכנסת טיק טק לקומה. כנגדה ישנה אליסיה, השרויה גם היא בקומה לאורך כמעט כל הסרט, ובעניינה אין צורך להרחיב את הדיבור, וישנה החברה הקודמת של מרקו, שהייתה מכורה לסמים והוא נסע איתה מסביב לעולם כדי להרחיקה מן הנגע. מיד כשנגמלה ויחסי התלות נסתיימו תמה גם מערכת היחסים. האשה היחידה שאינה תלותית, קתרינה המורה למחול (ג'רלדין צ'פלין), משמשת על תקן ההקלה הקומית.

בסרטים רבים, אמריקאים בעיקר, זוכים הסוטים וחולי הנפש לאפיון הומוסקסואלי. כך ב"שתיקת הכבשים", "שבעה חטאים", "קופיקאט", "הקיץ של סם" ועוד. רובם אינם באמת כאלו, אך מודבקות להם מניירות הומואיות, אולי כדי לגרום לצופים לפחד מהם יותר. בניגנו, הקריפר של "דבר אליה", הוא גם, מה שנקרא, "מבולבל" מבחינה מינית. דווקא כאן, הבחירה לעשותו כזה היא נכונה היות והיא מדגישה שהמשיכה שלו לאליסיה אינה מבוססת מין אלא רכושנות. למרות שהוא כמעט בבירור פייג, מושא משיכתו היא אישה (וסיכת השיער שלה).

יום חגו הגדול של בניגנו מגיע כשאליסיה, מושא הסטוקריות שלו, מעורבת בתאונה והופכת לצמח. מעבר לכל חלומותיו הרטובים היא מוגשת לו על מגש של כסף לסיעוד, ועוד בתוספת תשלום. הוא אינו מעוניין בטובתה. הפחד הגדול שלו הוא שיום אחד היא תתעורר. הבעלות המוחלטת על חייה וגופה מובילה אותו לחשוב ש"הם מסתדרים טוב יותר מרוב הזוגות הנשואים", ועוד לזכות על כך בחיוכים והנהונים מקהל הצופים באולם.

שני זיונים מתרחשים ב"דבר אליה". בשניהם ניטלה מהאישה האפשרות לחוות אותם, כל שכן ליהנות מהם. הראשון נכלל בתוך הסרט האילם (המוצלח מאוד) "המאהב המתכווץ", עליו מספר בניגנו לאליסיה. הבחור הקטנטן משוטט על גופה העירום של חברתו בעודה ישנה, מחבק את הציצים הענקיים, ונהנה מכל רגע. לבסוף הוא מגיע אל איבר המין, משתעשע קצת, חודר פנימה, ומחליט להישאר שם לעולמי עד. כדאי לשים לב שהבחורה נטולת דגדגן. הזיון השני מתרחש אוף סקרין, והוא למעשה אונס המבוצע באישה בקומה.

בניגנו נהנה מחיבת הצופים על תשומת הלב וההשקעה שלו באליסיה, עד כדי קבלת לגיטמציה לאונס שביצע בה. אך יש לשאול מה בדיוק טיב ההשקעה. במקום "דבר אליה" מוטב היה לקרוא לסרט "תקשיבי לו". אלו לא הנשים שמקבלות תשומת לב, אלו הגברים שמעוניינים באוזן קשבת וסבלנית. ומי סבלן יותר מאישה בתרדמת?

ניתן להפריך את כל טיעוני על הבעייתיות האידיאולוגית של הסרט בטענה שאלמודובר מציג לנו סיפור, אינו נוקט עמדה, ומותיר אותנו הצופים עם שאלות לגבי ערכי המוסר האולי מחמירים מדי שלנו, כמו שעשו רבים וטובים לפניו. אך המכה הניצחת לטיעון זה היא העובדה שאלמודובר בוחר להעיר את אליסיה מהקומה כתוצאה מהאונס, ובכך להציג את בניגנו כגואל והמציל שהקריב עצמו למענה. היות ואין הצדקה רפואית להתרחשות זו, ברור כשמש שאלמודובר נוקט עמדה ברורה. הוא גורס כי אכן, בשל יחסו ורגשותיו כלפי אליסיה, זוכה בניגנו לבעלות מוסרית עליה.

המגוחך והמטריד כאן הוא ש"דבר אליה" זוכה להלל על עיסוקו הרומנטי בכוחה של אהבה. אני ממש לא אהבתי.