מסכנות התאומות חביב. עד שהן מצליחות להיחלץ מצלו הזעיר של אבא, להימלט לארץ אחרת ולפתח קצת את הביטחון העצמי בלי שמישהו יצעק עליהן "עופי להכין קובה במרתף, את מסתירה את פסל הזהב שבנינו בצורת האחים שלכם עומדים על הר של כסף ויורקים עליכן", עד שהן איכשהו עומדות בזכות עצמן, מדלג הסנאי הארסי הזה בעקבותיהן כדי לנעוץ בקרסוליהן את שיניו. "אבא!" הן דומעות כשהוא מופיע בליל בלהות אחד על סף האחוזה, אך הוא מבהיר במבט קפוא: "באתי כי שמעתי שעושים עסקים. ועסקים עושים רק עם דוד חביב!" מעיף אותן הצידה ומתיישב להן על האגו, שלא יזוז. הוא הגיע לכאן כדי לעצור את האסון המחריד הזה של "תאומות הקובה", ולהזכיר לבנות שהן לא שוות כלום בלעדיו, או בכלל.
אל המפגש המשפחתי נחפזים שאר המתמודדים, שמכירים את המאבק של התאומות לקרדיט, והם מחליטים לדבר על לבו של האב. "גלעעע... ארררר.... יכול יהיה להיות נחמד... אם..." הם מחרחרים חיוורים מאימה, וגבאי מצליח להרחיק עד כדי "כולנו היינו בעד השם 'תאומות הקובה' אבל... הבנו... שאתה... דווקא... נגד... אז...." ונמלט בצווחות. דוד חביב שוב מסביר את הטיעון שלו: השם "חביב ובניו" קיים כבר 100 שנה. אסור בשום אופן לשנות אותו! כלומר הוא בעצמו דווקא כן שינה אותו והוסיף לו את השם של עצמו ועכשיו זה "דוד חביב ובניו" אבל זה הכול אין יותר שינויים סטופ כדור הארץ! ובכלל, "ובניו" זה בעצם "בנותיו". כלומר זה לא אבל לפחות בענייני רווחים ובעלות על המסעדה כל ילדיו שווים. כלומר הם לא אבל לא חשוב, העיקר שהוא שיפץ את השירותים ב-100 אלף דולר. "100 אלף דולר לשירותים?!" מתעלף נתן, שבקייטרינג האחרון שסיפק ל-100 איש רעבים הביא רק 20 ג'חנונים וצלוחית חילבה ועוד אסף את השאריות לחלק באירוע הבא. המחשבה שמישהו ישקיע באסלה יותר מאשר טישו ספוג מים לניגוב פעם בשבוע היא בלתי נתפסת בעיניו.
בכלל, נתן לא מסתדר עם אבא חביב. ואיך יסתדרו? נתן הרי לא לוקח כלום ברצינות, ודוד חביב לוקח הכול ברצינות, אפילו כשהוא יושב לשיחה עם אייל ברקוביץ' הוא מרכיב את משקפי הגנגסטרים שלו כדי להבהיר לבן שיחו שהוא באמצע פגישת פסגה עם קיסר הגלקסיה ("בבקשה תוריד את המשקפיים", מפציר ברקוביץ', "אבל רק אם תדמיין שאני עדיין מרכיב אותן", מסכים חביב). בשלב מסוים מתרעם נתן על היתרון המוראלי של התאומות חביב: יש להן זו את זו, ועכשיו גם אבאימא באו לחזק (נניח), בעוד הוא, נתן, מתמודד בתחרות לבד. התאומות רצות להלשין לאבא שלהן שנתן אמר שהן שתיים נגד אחד, ודוד חביב מתעמק בסוגייה ולבסוף פוסק: "הן לא שתיים נגד אחד, הן בסך כול שתיים!" וזה בהחלט סותם לכולם את הפה.
ומה יעלה בגורל האספירציות העסקיות של התאומות חביב? אייל ברקוביץ' נקרא להשכין שלום, ולשכנע את דוד חביב לתת לאחיות את המותג שלהן. למותר לציין שבחרו באיש שאין מזדהה ממנו עם מטרת המאבק. "נו, הן פמיניסטיות כאלה", דוחק בו ברקוביץ', "והאנגלים האלה נורא רוצים להיות מודרניים, זה מה שהולך כיום בעולם, זכויות לנשים וכאלה אנא עארף". דוד חביב מפהק באדישות, הפמיניסטיות לא מעניינות אף אחד בחדר הזה כרגע. "חוץ מזה", מוסיף ברקוביץ' בעורמה, "זה יעזור לבנות לזכות בתחרות, ואז יותר אנשים יבואו למסעדה כדי לראות אותן, זה יעשה ביזנס יותר טוב". קא-צ'ינג! האישונים של דוד חביב עפים החוצה ושטרות כסף מתעופפים לכל עבר. זכייה?! ביזנס?! כסף?! למה לא אמרת קודם שפמיניזם זה כל כך חשוב! וחביב רץ בהתלהבות לקרוא את הספר "חדר משלך" ולהתנדב בנעמ"ת. להזמנות התקשרו 03-6870743.
בית האימה
ובינתיים, בצד השני של קשת המאצ'ואיזם, חנוך סטמקר גוסס לאיטו. הדייט שלו, אניטה, הזמינה אותו למפגש עם ההורים שלה, ומה שחששנו בהתחלה שיהיה מפגש עילג ומביך עם קצת אנגלית רצוצה וקצת פלירטוט חד צדדי, התברר כאסון היסטורי. שילוב קטלני של בחורה ביץ' מהגיהנום, אבא מפלצת ומחזר אחד מבוהל עד מוות שלא מבין למה מגיעה לו כל ההתעללות הזאת. הוא מגיע אל משפחת אדאמס כולו נרגש ומסורק, מצויד בפרחים ותבשילים וחליפה הדורה, ומוצא את עצמו יושב ליד אבא עצבני שלא מוריד את עיניו מהטלוויזיה אפילו לרגע אחד, ורק נובח עליו מדי פעם שאלות ועקיצות, ואניטה מצידה לא משתתפת כלל בשיחה, רק מתעדת הכול במצלמת וידיאו כדי להעלות אחר כך לפייס ולצחוק על זה עם חברות שלה. "חה חה, אניטה, יו קן סטופ דיס?" מגמגם חנוך בעצבנות, אך אניטה ממשיכה לצלם ברשעות. האימא השתקנית מביאה אוכל, ועכשיו חנוך והאב הנרגן פשוט אוכלים לבדם בשתיקה, כשאניטה מצלמת. גם מי שאין לו טלוויזיית HD יכול היה לראות את הביסים נתקעים לחנוך בגרון. הוא כל כך התכונן לארוחה הזאת, שינן כל כך הרבה משפטים יפים להגיד. "יו אר דה מאדר?" הוא מנסה בכל זאת ומחייך אל האימא באנגלית מעוררת חמלה, "כשאני באתי בפנים פה, אני עשה טעות, חושב שאת אניטה". "חנופה לא תעזור לך", נוהם האבא. דפאק.
לבסוף שערי שמיים נפתחו והמלאך גבריאל הציל את חנוך והביא את הערב הזה אל סיומו, כשאניטה המכשפה הודיעה פתאום שהיא בעצם קבעה עם חברים אז ביי. חנוך עוד חכך בדעתו אם לעזוב או להישאר עוד קצת לבד עם האבא (אלוהים אדירים בנאדם!) אבל לבסוף הצליח לקום על רגליו ולהסתלק. "נדבר ביום שישי?" הוא מתרפס עוד פעם אחרונה, חבוט ומעוך כולו, בפני אניטה, "אני חושב ש..." "רגע קוראים לי" קוטעת אותו אניטה וטורקת אותו החוצה. הוא נותר על המדרכה ותוהה אם זה אומר שהיא מחבבת אותו ואם בפעם הבאה כדאי שיביא לה פרחים או תכשיטים. אך בסופו של דבר מסכם: "אין כמו היהודיות שלנו!" חנופה לא תעזור לך חמוד.