שוב הם עשו את זה. פעם בשש שנים הפה והטלפיים משחררים אלבום, ואיכשהו זה תמיד הדיסק הכי טוב שראה כאן אור מזה הרבה זמן. "תחת", החדש של הפה, הוא סוג של קסם, והקסם הזה קשור רק באופן חלקי לעובדה ששלושה אנשים סופר-מוכשרים עומדים מאחוריו: רם אוריון, אסף גברון ואהד פישוף אחראים, כל אחד בנפרד, על פרויקטים (מוזיקליים ואחרים) מרשימים וראויים מאוד, אבל הלהקה שלהם לא בהכרח מזכירה את הקריירות העצמאיות, ולא בהכרח תלויה בהן; הפה והטלפיים היא מזל"ט, ו"תחת" הוא סיכול ממוקד חמישי ברציפות.
אבל לפני הכל, אם במקרה הצלחתם לפספס, תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 89' החליט גברון להקליט ביחד עם חבריו המוזיקאים אז חברי נושאי המגבעת כמה סקיצות שהמתינו במגירה שלו, ובלילה אחד של השתעשעות הם יצרו את "בין הים והביצות", האלבום הראשון של הפה. שש שנים אחר כך בא האלבום השני המופלא, "הפה והטלפיים בחלל", ואיתו גם "הקוד" מערכת כללים שיצרו לעצמם חברי הלהקה, המעניקה מסגרת לתחום הפעילות וסוג התכנים של ההרכב. בין הסעיפים בקוד: ההתחייבות לשחרר אלבום פעם בשש שנים עד גיל 80; ההחלטה להקליט גרסת כיסוי לשיר ישראלי פטריוטי בסיום כל אלבום; הקביעה כי אורגן קסיו ייקח חלק בכל אחד מהשירים; ועוד ועוד.
אולי בגלל הקוד, שנראה בקריאה ראשונה כסוג של התחכמות, ואולי בגלל שורות כמו "תתני לי שעות, תתני לי ימים/ תשרטי לי את הפנים/ אני הולך לשירותים", הריטואל התקשורתי סביב הפה והטלפיים כולל תמיד גם את התהייה הקבועה שמא מדובר למעשה בדאחקה מתחכמת על חשבון המאזין. ואולי זה בכלל לא בגללם: כל הרכב ישראלי שאי פעם שילב בתכנים שלו הומור ומימד אינטלקטואלי נתפס על ידי שומרי הסף של הדוגריות הצברית כ"רוק'נ'צחוק" ובכלל זה כוורת, ג'ירפות, זקני צפת וגם נושאי המגבעת. זאת נקודה שחשוב להתעכב עליה, כי הרעיון הטריוויאלי שהומור לא בא על חשבון עומק, רגש ואפילו רצינות עדיין מאתגר את מיטב המוחות של קובעי הטעם בישראל, והוא אחת הנקודות המרכזיות של ההרכב הזה. לכן חשוב להבהיר ש"תחת", החדש של הפה והטלפיים, הוא אמנם אלבום מצחיק מאוד לפרקים, אבל גם מרגש וחכם להפליא.
קחו לדוגמה את "הפה והטלפיים מודיעים בתדהמה", אחד השירים הכי יפים ב"תחת" לכאורה, ויץ קטן וקליל שיושב על מקצב בוסה של אורגן ישן, מסוג הדברים שהפכו לנפוצים בעשור וחצי האחרונים. אבל תקשיבו לטקסט האניגמטי הכובש, שמצייר דמות מסתורית וגדולה מהחיים (לא ברור אם זה יותר רבין או היטלר) בכמה משיכות מכחול עדינות; שימו לב להפקה החכמה, לטיפול היפהפה בערוץ השירה של גברון, למלודיה השובה שזורקת אחורה לפלירט של הרוק הישראלי עם ברזיל בשנות ה-70 מדובר בפנינה. או "סוף סוף", השיר הלפני-אחרון באלבום, קטע אינדסטריאל שמצליח לברוא עולם פנטסטי בשורות בודדות: "טוב שבאת/ ספר איך היה/ סוף סוף באת/ פרט איך מתת". איזה עוד הרכב ישראלי מסוגל לעשות כל כך הרבה עם כל כך מעט?
אבל זה לא הכל: "קליגרו" הוא מקטעי האלקטרוניקה המינימליסטיים הכי יפים שהוקלטו בעברית; "מוליכות הכלבים" כולל תפקידי קלידים בלתי נשכחים; "אביב" הוא שיר דרכים מעולה שמצטיין דווקא בתפקידי הגיטרה; והרשימה נמשכת, עוד לפני שדיברנו על "שלוק בטון" המדבק. "תחת" הוא רצף די נטול נפילות של להיטי לואו-פיי-פופ אפקטיביים מידית, שארוזים בתוך הוקים מדבקים לגמרי ומצליחים לצבור נפח ולהתנחל בלב ובראש לטווח ארוך.
בשלב הזה, הביקורת המשתפכת המצויה היתה מסבירה לכם למה "תחת" הוא אלבום סופר-ישראלי שרלוונטי לרגע הזה ממש בחיי האומה שלנו; והאמת, עם שירים על מוליכות כלבים בשדרה ועל בוטקה של מפעל הפיס שלא לדבר על "חי", הקאבר לעפרה חזה, שלוקח את אחד השירים השואתיים ביותר בתולדות הזמר העברי וחושף את הסאבטקסט החרדתי שלו בצורה מצמררת זה קצת נכון. אבל ההברקה האמיתית בקוד של הפה והטלפיים היא שהצמצום מוביל תמיד ליצירה דמוית הייקו: כזו שבמינימליזם שלה משאירה מקום גם לפרשנות פוליטית וגם לפרשנות אוניברסלית, גם לביטול כשטות מוחלטת וגם להתפעלות מהעומק, גם להצמדה לרגע הנוכחי בזמן וגם להרחקה אל הנצח. יותר מזה: מאזינים ותיקים של הפה והטלפיים פוגשים כל אלבום חדש של ההרכב כשהם עצמם מצויים במקום אחר לחלוטין בחייהם הפרטיים, והמפגש הזה, ממרחק הזמן, מייצר חווית האזנה רפלקסיבית מטבעה, כזו שמאלצת אותך לשאול מה מעניין אותך כרגע, ואחרי מה האוזן והלב שלך נוהים הפעם. אפשר כמובן להלעיז ולשאול אם ההתפעלות מהאלבום קשורה בעצמה בנוסטלגיה וגעגוע למי שהיינו לפני כך וכך שנים, אבל אפילו אם יש בזה משהו, גם זה סוג של נפח רגשי, שמתאפשר לעתים דווקא תחת כללים נוקשים, ודווקא כששומרים עליהם בקנאות, במסורתיות, לאורך זמן. "תחת", כמו כל האלבומים של הפה והטלפיים, הוא קודם כל שיר הלל להתמדה והמשכיות, מהסוג שהתרבות שלנו, שתמיד תלויה על בלימה, כבר כמעט לא מכירה.
האתר הרשמי של הפה והטלפיים
מה חשבתם על "תחת"? דברו על זה בפייסבוק