בסוף העשור הקודם יצר קלינט איסטווד פרויקט שאפתני: צמד סרטים שתיאור בדיוק אותו סיפור על מלחמת העולם השנייה, אך מנקודות מבט שונות. "גיבורי הדגל" הציג את הפרספקטיבה האמריקאית, ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" את זו היפנית.
השנה, נפל דבר דומה בקולנוע המזרח-תיכוני, אך הפעם זה קרה בלי כוונה. וכך, רצה הגורל ושתי דרמות מתח שהופקו השנה באזורנו מציגות סיפור דומה: קורותיו של צעיר פלסטיני, המוצא עצמו לכוד בין חבריו מבית ובין סוכן השב"כ שמפעיל אותו. לפני כמה חודשים, ראינו את זה ב"בית לחם", שנעשה בידי יובל אדלר וכתוצאה מכך מביא את נקודת המבט הישראלית. בסוף השבוע האחרון הגיע לארץ "עומאר" שביים האני אבו-אסעד, ובו ההתרחשויות מובאות מן הפרספקטיבה הפלסטינית, שכן יש בה משהו אנטי-ישראלי. בשל כך, למרות הפרס שקיבל בקאן ואף שעקף את מתחרהו הכחול-לבן ועלה על חשבונו שלב בקרב על המקום באוסקר, נגנז כאן המותחן בידי המפיצים המסחריים, והוא מוקרן אך ורק בסינמטקים של תל אביב ושל ירושלים.
אך למרות הדמיון הכללי, הרי שחוץ מגורלם המסחרי השונה, קיים עוד הבדל מהותי בין שני המותחנים: ב"בית לחם", כנהוג בקולנוע הישראלי, כמעט ואין דמויות נשיות, וגם אלה שמופיעות בו ניצבות כקישוט, ולעתים סתם כחפץ. לעומת זאת, ב"עומאר" המצב שונה לגמרי, ובין כל סוכני השב"כ לטרוריסטים ניצבת גם בחורה, שיש לה זמן מסך רב, נפח עלילתי וגם אישיות חזקה.
לדמות זו קוראים נדיה, ומגלמת אותה לים נובני. גיבורו של המותחן, שבשמו נקרא הסרט, מתאהב בה, אך הצרה שהיא לא רק יקירת לבו אלא גם אחותו של טרק, חברו הטוב ושותפו לפעולות האיבה נגד חיילי צה"ל. נוסף לכך, גם אמג'אד, הצלע השלישית בחבורה שלהם, מגלה בה עניין והופך את הסיטואציה למורכבת עוד יותר. אם לא די בכך, כשלתוך הקלחת הזו נכנס איש השב"כ שמתמרן את עומאר כדי שיבגוד בכל סביבתו הקרובה, המצב נהיה טעון פי כמה. מה שבנסיבות רגילות היה יכול להיות סיפור אהבה פשוט מתגלה כטרגדיה, ואבו-אסעד מציג אותה בצורה מאופקת אך סוחפת.
האהבה הטרגית הזו מגדילה את העוצמה הדרמטית של "עומאר", מוסיפה לו רבדים ומסייעת לו להיות אנושי ומעורר הזדהות. לאחר שהתפרסם כי הוא ולא "בית לחם" השתחל לרשימת המועמדים ההתחלתית לאוסקר הזר של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, רבים בישראל ניסו לתרץ זאת בנימוקים הפוליטיים הבכיינים הרגילים. אך ייתכן והסיבה להעדפתו נעוצה דווקא בשיקולים אמנותיים: העובדה כי יוצריו טרחו לזכור שיש גם נשים בעולם, הוסיפה לו אלמנטים שלא קיימים בסרטו המצוין כשלעצמו של אדלר, והפכה אותו למרגש, שלם וקומוניקטיבי יותר.
האמת, כיוון שתעשיית הקולנוע הישראלי ניחנת באובססיה לא בריאה, על גבול הפאתטית, כלפי האוסקר, אפשר לראות את הבחירה ב"עומאר" במקום בית לחם כעונש חינוכי; סנקציה שיאה לאחת השנים המפלות ביותר בתולדות התעשייה המקומית, שבה כמעט אף סרט משמעותי לא דאג להציג דמות נשית מרכזית.
כך או כך, נוסף לעלילה הרומנטית המוצלחת, יש ב"עומאר" כמובן גם איכויות נוספות. קודם כל, כמו ב"בית לחם", הדינמיקה בין סוכן השב"כ לצעיר הפלסטיני מעניינות. היא כוללת שלל תככים, מרדפים ותפניות מרתקות, ואילולא היינו יודעים עד כמה כואבת המציאות בה כל זה מתרחש, אפשר היה אפילו לומר שהאקשן כאן מבדר
את האקשן הזה מביים אבו-אסעד בצורה מיומנת, המוכיחה שוב מדוע הוא כה מוערך בהוליווד, ואף נשכר עתה לביים עיבוד מחודש ודובר אנגלית ל"שלום לנוקם הקוריאני". כמו כן, הבמאי גם משכיל לאפיין היטב את הדמויות שלו ואת המקום שבו הן חיות כפר פלסטיני ללא שם, החצוי בידי חומת ההפרדה, וכזה שרוב הקהל מכיר במקרה הטוב רק מדיווחים בטלוויזיה.
אך יותר מכל, הסרט עובד בגלל תצוגת המשחק של אדם בכרי בתפקיד הראשי. הצעיר, בנו של מוחמד בכרי, מגלה בהופעתו המשמעותית הראשונה כי התפוח נפל קרוב לעץ ואפילו יכול להצמיח עצים משלו. הדמות שלו מורכבת להפליא, כיוון שאף פעם לא בטוח אם דבריה הם שקר או אמת, אך תמיד ברור כי היא לכודה בדילמות ובקונפליקטים. את אלה, הוא משכיל לגלם בפניו מלאות ההבעה, ובכך עומד במשימה הנעלה ביותר של שחקן לספר לנו, במבטו בלבד, את הסיפור של הדמות שלו ושל הסרט בכלל.
עם זאת, כמה מעבודות המשחק בסרט טובות פחות. בעיקר אמורים הדברים לגבי שחקני המשנה, שחלקם עושים עבודה כמעט חובבנית. יש גם משהו צורם בהופעה של ואליד זוויתר, אמריקאי ממוצא ערבי, כסוכן השב"כ. אפשר להבין למה אבו-אסעד לא רצה או לא היה יכול ללהק לדמות הזו שחקן ישראלי, ורוב הזמן זה לא מפריע: ההופעה של זוויתר אמינה ומלכתחילה מצוינת בלי קשר לשאלות לאום.
אך אז מגיעה סצינה חשובה בסרט, ובה לאחר סדרה של מפגשים אלימים ומלאי שנה, חושף סוכן השב"כ בפני עומאר כי גם הוא רק בן אדם, עם ילדה שצריך לאסוף מהגן, אשה שעושה בעיות ואמא שעושה טובות.
בקטע זה, אבו-אסעד מנסה לעצב אותו כמעין אבטיפוס של צבר בורגני ממוצע, ואולי אפשר היה להאמין לכך, אילולא זוויתר היה פותח את פיו ומדבר בעברית אך במבטא שלרגע לא נשמע ישראלי.
בהקשר זה, יש דופי גם בדרך בה מעצב אבו-אסעד את הדמויות של החיילים הישראלים, המגיחים פה ושם לשניות ספורות כדי להתעמר בגיבור ובחבריו. את אלה מעצב הבמאי כקריקטורות מוקצנות, מוגזמות ומרושעות כמובן, ועושה זאת ביד גסה שפוגעת באותם רגעים באמינות של המותחן. מובן כי זו זכותו של הבמאי לטעון כי כך נראית המציאות מנקודת מבטו, אך בשעה שהוא משרטט אותה בכלים של קומיקס, הפרספקטיבה שלו נראית מעוותת, בלי שום קשר לידיעותיו או לעמדותיו של הצופה.
דרך הצגתם של חיילי צה"ל עשויה כמובן להוביל לטענות כי מדובר בסרט אנטי-ישראלי. אולי בשל כך, כדי להקדים תרופה למכה, בחרו המפיצים לחסוך לעצמם את הצרה הזו ולהשאיר את הקרנת "עומאר" לסינמטקים. בצד זאת, אגב, אבו-אסעד נדרש גם להתמודד עם ביקורת מבית: כפי שסיפר, כמה מן הצופים הפלסטינים זעמו על כך שעיבה את דמותו של סוכן השב"כ וצייר אותה כמי שיחד עם פעילותה המקצועית, יש לה גם חיי משפחה נורמטיביים כמו לכל אחד. הזעם הזה מוכיח שוב כי באמת שאי אפשר לעסוק בסכסוך בלי לחטוף מכל הכיוונים.
לסיכום, הדרתו של "עומאר" לסינמטקים עם תווית של סרט לא רצוי ובעייתי פוליטית, תמנע ככל הנראה מן המותחן הפלסטיני להגיע לקהל רחב. סביר להניח שמי שיבואו לאולמות, יהיו כאלה שיזהו את שכניהם לכיסא מהפגנות למיניהן, וקהל הצופים יתגלה כהומוגני להחריד. חבל שכך, ולא רק בגלל כל קלישאות ה"חשוב להקשיב לצד השני" ו"כדאי להכיר את השכנים".
חבל, שכן "עומאר" הוא ביסודו של דבר יצירת אמנות משובחת ומרשימה, והיה נותר כזה גם אם נעתיק את העלילה לצפון אירלנד או לכל מקום אחר. מגיע לסרט הזה שיראו אותו, ובעיקר מגיע לו שיכירו במה שהוא, מעל הכל קולנוע טוב.