אריק שרון: הגנרל שהביס את התרבות הישראלית

הסרט עליו היה מצחיק. השיר עליו היה מרומז. הספרים עליו היו מחמיאים. אפילו החיקויים שלו היו חמודים. התרבות הישראלית פחדה מאריק שרון. בצדק?

  • אריאל שרון
אבישי מתיה

שלום חנוך אף פעם לא דפק חשבון לאיש. כשמשהו הרגיז אותו, הוא כתב עליו שיר. או תקליט שלם. ב-1985 חנוך היה עצבני מתמיד. אלבומו החדש, "מחכים למשיח", ניסח מסה פוליטית מדויקת ותקיפה, שבאה חשבון עם הממשלה שסיבכה אותנו במלחמת לבנון והטביעה באינפלציה דוהרת.

שיר הנושא מתוכו הפך להמנון, אבל את הסערה האמיתית חולל טקסט חריף במיוחד בשם "לא עוצר באדום". חנוך חבט שם ללא רחם בפוליטיקאי דוהר, חסר עכבות, ואף העז לכנותו "רוצח". כולם ידעו שכיוון לשר הביטחון לשעבר, אריאל שרון. חנוך, מצדו, הכחיש בתוקף.

עוד באותו נושא

"השקעה עם שקט נפשי: משקיעים בנכס בגרמניה והתשואה מתחילה להיכנס מיד לבנק, ללא התעסקות נוספת"

לכתבה המלאה

יכול להיות שחנוך פחד. אולי אימת שרון נפלה גם עליו. מוזר לגלות, ביום שבו ראש הממשלה לשעבר הלך לעולמו, שלמרות השפעתו העצומה על תולדותיה של האומה הישראלית בכלל ועל חיינו האישיים בפרט, התרבות המקומית נמנעה מלעסוק בו.

שרון הוא נוכח נפקד תרבותי. איש לא כתב עליו עדיין מחזה מונומנטאלי. את הביוגרפיות שלו חיברו בדרך כלל בני משפחה (בנו, גלעד), מעריצים (אורי דן), מקורבים (דב וייסגלס), או עיתונאים (ניר חפץ וגדי בלום). אפילו השיר הידוע של חנוך אינו מזכיר את שמו. הוא מרומז. שרון נותר בו "הוא". 17 שנה לאחר מכן, כשהוא כבר מכהן כראש הממשלה, קבע חנוך ש"שרון עדיין לא עוצר באדום", ושוב התחמק מהשאלה האם טיפל בו ללא כפפות.

גם לאבי מוגרבי היה חשבון ארוך עם אריק שרון. בגלל אותה מלחמת לבנון. כמעט 15 שנה אחרי שסירב להשתתף במלחמה ששרון הגה, ביצע ושכמעט חיסלה את הקריירה הפוליטית שלו, החליט מוגרבי לעשות סרט על האיש שכל כך תיעב. זה היה אמור להיות מסמך קשה ונוקב, אבל הפך למעשייה הזויה, מצחיקה ומחמיאה מאד לשרון, שהתגלה שם כבעל חוש הומור משובח. שמו של הסרט הדוקומנטרי היחיד שנעשה עליו הולם את תוכנו, "איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון".

צפו בסרט המלא "איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון"

ייתכן שהאמירה הזאת אירונית. אפשר שהסרט של מוגרבי הוא בכלל סאטירה. אבל היא כל כך מעודנת, עד שאפילו הצופה הסקפטי ביותר נכבש בקסמיו של הלוחם השנוי במחלוקת, שהפך, זמן קצר לאחר מכן, בעזרתם של יועצי תדמית מיומנים, לסבא חביב, אהוב על הכל, אבי האומה.

אז מה הפלא שגם הדמויות שלו, ב"חרצופים" או ב"ארץ נהדרת", היו חביבות להפליא, שלא לומר אנמיות. המשך ישיר לחיקויים של טוביה צפיר משנות ה-80. שרון שלו, בעל הנחיריים הרוטטים והקול המאנפף, היה איש ציבור משעשע וכבד גוף ולא פוליטיקאי נטול ערכים וחסר גבולות. כמה רחוק מדמותו האבודה והנלעגת של שר בטחון אחר, ממלחמה אחרת, משה דיין, שרוטשה ללא הכר בתכניות "ניקוי ראש", בגילומו המבריק של אותו טוביה צפיר. המרחק בין דיין הכבוי לצפיר המובס, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה, מן הסתם, מזערי. הפער בין מי ששרון היה בחייו לאיך שהוצג בטלוויזיה היה בלתי נתפס.

שרון עצמו לא היה איש תרבות. הוא אהב מוסיקה קלאסית, אהב סרטים רומנטיים ובימים הראשונים לאחר התמוטטותו הושמעו בחדרו יצירות של מוצרט, בתקווה שמצבו ישתפר. גם שירי ארץ ישראל דיברו אל ליבו. אבל הוא בעיקר היה איש מעשה. ביצועיסט. בצבא ומחוצה לו. דמותו נבנתה עבורנו על ידי עיתונאים, חלקם עיתונאי חצר, שליוו אותו בקרבות ובמלחמות, ואחר כך בנאומים ובמאבקים פוליטיים, ובאמצעות צלמים, שתיעדו את צעדיו הכבדים באדמה התחוחה. יוסי רוט שצילם אותו עם הכבש על כתפיו. זיו קורן שתיעד אותו יושב בין תמונות פיקאסו במוזיאון תל אביב. ואחרים שהתפעלו מכוחו, ממבטו, מעיניו. גם שם לא תמצאו רוע או ביקורת או פחד, להיפך.

המנהיג שקבע כי שרון "גנרל מזהיר ובן?אדם נתעב" התמוטט ב-1983 והסתגר בביתו עד יום מותו, בגלל אותה מלחמה ארורה. שנותיו האחרונות של ראש הממשלה ההוא, מנחם בגין, הפכו לאחר פטירתו לסיפור קצר מאת העיתונאי אמנון דנקנר בשם "בגין" (ומאוחר יותר לסרט טלוויזיה בכיכובו של משה איבגי). מעניין מתי נזכה לטקסט אמיץ, עמוק ומפוכח על אריאל שרון, חקלאי, לוחם ופוליטיקאי, אבי ההתנחלויות שהרס את גוש קטיף, אדם פרובלמטי אך גם גיבור אמיץ לב, המנהיג שהערבים פחדו מפניו אך בד בבד העריצו אותו. בדיוק כמו לא מעט מחזאים, יוצרים ושחקנים יהודים. מי הראשון מביניהם שיעז להתמודד עם גיבור העל האולטימטיבי? מי הראשון שיכתוב את האמת המורכבת, המרתקת, המסעירה, על חייו?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully