פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וסרמן מחזיר ציוד: נפרדים ממנחם זילברמן

      להקת הנח"ל. חדווה ושלומיק. כוורת. גבעת חלפון. זהו זה. משה והאורנג'דה. מנחם זילברמן עבר בכל התחנות של עולם הבידור הישראלי, אבל החמיץ את האוטובוס. פרידה

      על מנחם זילברמן לא יגידו שהוא היה "גדול". לא גדול הזמרים. לא גדול השחקנים. לא גדול הבדרנים. ואפילו לא גדול הפזמונאים. כי מנחם זילברמן היה אדם רגיל. אנושי. פגיע. הכי ישראלי. עם משקפיים ועודף משקל. הוא היה הרבה יותר מזה. מבריק, נבון, חרוץ, כישרון מבוזבז. הוא מת לפני שעות אחדות, בארצות הברית, בלוס אנג'לס, הרחק מכאן. מהארץ שכל כך אהב ושאהבה אותו הרבה פחות ממה שהגיע לו.

      ב-1988 עשיתי את המילואים הראשונים והאחרונים שלי. בסיס קשר נידח. אי שם בשטחים. קר בלילה. משעמם ביום. הרבה יותר כלום מכמעט. ובערב יש הופעה בחדר האוכל. מנחם זילברמן בא להריץ קטעים עם החבר'ה, שולף בדיחות קרש מהשרוול ועושה את עצמו כאילו כל זה אינו נוגע לו. זה היה מופע מצחיק מאד וגם עצוב מאד. זילברמן כבר היה מעל 40, בלי קריירה ובלי אופק ובלי תקווה לעשות את זה באמת.\

      הוא התחיל הכי גבוה שאפשר. בלהקת הנח"ל המיתולוגית של אמצע שנות ה-60. עם שלום חנוך, וטוביה צפיר, ושולה חן, ומוטי פליישר, ואופירה גלוסקא. חפשו ביוטיוב את הבחור הגמלוני עם המשקפיים, שפותח את "גשם בוא", שיר השנה, וגם את "ארבע אחרי הצהריים". תביטו עליו היטב, הוא עוד יגיע רחוק. לתל אביב. באוטובוס. עם מזוודה.

      בסוף העשור הוא היה טאלנט אצל פשנל. ועבד מסביב לשעון, בעיר ללא הפסקה. הופיע במחזמר המצליח מאד "צץ וצצה" ובהפקה הבימתית "עיר הגברים", שר, רקד ושיחק. נכנס לתעשייה. אבל האוטובוס חיכה מעבר לפינה, ביציאה מהקיבוץ. בגיל 25 בדיוק זכה, לאחר מאבק לא פשוט, בגדול תפקידיו: שלומיק, הקיבוצניק הביישן, בסיטקום הישראלי "חדווה ושלומיק". מנחם זילברמן הפך לכוכב בין לילה.

      סדרת הטלוויזיה הראשונה בטלוויזיה הכללית, שסיפרה על זוג צעיר שמחפש את מזלו בעיר הגדולה, היתה רלוונטית, שנונה, מרגשת ונגעת ללב. היא דיברה עברית בגובה העיניים וזילברמן הפליא לברוא בה דמות מורכבת, מתלבטת ומתחבטת, שדיברה ללב של מאות אלפי הישראלים שצפו במעלליה בשקיקה. ההצלחה האדירה היא גם זו שגרמה בסופו של דבר להתרסקותו. אי אפשר לשחזר דיוק כזה. לא כאן. ולא אף פעם.
      זילברמן עוד יחזור לטלוויזיה, אבל בינתיים היה עסוק מעל ראשו בפרויקט הגדול הבא: להקת כוורת. הוא היה שם המספר וגם השותף האולטימטיבי, האפשרי, של דני סנדרסון לכתיבה. שניהם ניחנו בחוש הומור דומה. אירוני. מטורף. הזוי. אינטליגנטי מאד. עכשיו תעצמו עיניים, שימו את הדיסק של כוורת ותקשיבו ללהיט הכי גדול של הלהקה, "המגפיים של ברוך". ברוך הוא זילברמן. לוזר. חייזר. מוזר. נעבעך. בדיוק כמו וסרמן.

      שנים ארוכות לפני שהתגלגלתי מצחוק בחור בשטחים, חטפתי כאב בטן בקולנוע תל אביב. הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" הציג את צבא ההגנה במערומיו ולזילברמן היה חלק בלתי מבוטל בכך לצד הגשש החיוור, טוביה צפיר וניצה שאול. דמותו של וסרמן, המילואימניק התמים, האבוד, שמצליח להסתבך כמעט בכל דבר שהוא עושה, היא קאלט אמיתי. קל להבין אותה וקשה שלא לרחם עליה.

      אבל זילברמן, שחזר למסך הקטן כתסריטאי המבריק של "זהו זה" בעונת הבכורה, לא הצליח לתפוס מקום בתעשיית המוסיקה הישראלית (למרות שכתב לאיינשטיין, לפיק ולבשן, ועל אף דואט חמוד עם יפה ירקוני) וגם לא להידחף לעולם הקולנוע המקומי. אחרי "שלאגר", שוב עם אסי דיין, שוב עם הגשש, הידרדר לסרטי מתיחות ובורקסים מחוממים. הוא התפרנס מקופירייטינג ומכתיבה לטאלנט אחר, קצת יותר מצליח, בשם דודו טופז. זילברמן הוא זה שחיבר את המערכון האלמותי "משה והאורנג'דה". הביצוע של טופז מושלם, אבל האוזן הרגישה לניואנסים, השפה המדויקת, הפאנצ'ים במקום הנכון, שייכים לזילברמן, לכאורה אדיש, לכאורה נונשלאנטי, לכאורה אפאתי, בעצם מצחיקן בחסד עליון. שחקן, לעזאזל. שחקן.

      ההצלחה האחרונה הגדולה של מנחם זילברמן היתה לפני 25 שנה. "ערב בלי אשתי", מופע יחיד, קרע את הבמות 600 פעמים. הבורגנות הישראלית בהתה שם בעצמה. אבל לזילברמן זה לא הספיק. האיפור נזל. הכסף אזל. ובשנת 2000, כשהוא כבר בן 54, נטש את הארץ ללוס אנג'לס, שם התעסק בתיירות וגילם את התפקיד האחרון בחייו, עם דיוידי של "חדווה ושלומיק" בלימוזינה שעושה גוד טיים ללקוחות. אז, אם תרצו, זה סיפור שמתחיל באוטובוס לתל אביב ונגמר במונית בלוס אנג'לס.

      מנחם זילברמן מת בגיל 67. מדום לב. הלב שנשבר מזמן.