פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "פלפלים צהובים 2": קונצנזוס ישראלי בלי גרעינים

      "פלפלים צהובים" מתבססת על עיקרון ה"תסתכלו עליהם ותראו אותנו", שמנסה להגדיר מהי המשפחה הישראלית הממוצעת. לא תמיד זה עובד לה, אבל לרגש בפשטות וישירות - היא מצליחה

      "פלפלים צהובים 2": קונצנזוס ישראלי בלי גרעינים
      צילום אבי כהן , יולי אוגוסט הפקות וקשת , עריכה רן צימט

      צריך כפר שלם כדי לגדל ילד, וכדי לגדל ילד עם צרכים מיוחדים אפילו זה לא מספיק כנראה. בסוף העונה הראשונה של "פלפלים צהובים" של קשת מתגייס כל המושב שבו גרה משפחת אוחיון בערבה כדי לחפש אחר עומרי בן החמש, הילד היפהפה והמתוק והאוטיסט שנעלם. זו היתה אחת הסצינות היפות שראינו בטלוויזיה הישראלית - תושבי מושב שלם בגילאים שונים, על רקע נופי המדבר ההיוליים, מחפשים את עומרי ושרים בקולי קולות, אולי למוזיקה יגיב. בסופו של דבר הוא צץ מעצמו, לפעמים אפילו מושב שלם לא מספיק.

      ההצלחה הגדולה ביותר של העונה הראשונה, המוערכת ומעוטרת הפרסים (הסדרה זכתה בשמונה פרסי האקדמיה לטלוויזיה - בפרס הסדרה, התסריט, ופרס השחקן והשחקנית), היתה ביכולת שלה לנרמל את הסיטואציה הטעונה. אין משפחה שלא נשבר משהו בתוכה לנוכח הגילוי שהילד הקטן שלה לא כמו כולם; הטרמינולוגיה המבוייתת של "מיוחד" ו"שונה" מגיעה רק אחרי ההכחשה, ההתמקחות והאבל. על כל זה, ברקע של "פלפלים צהובים", יש להוסיף את היחס הישראלי הגורף לילדים – יחס שמבפנים קשה לפעמים לזכור עד כמה הוא קיצוני כאשר משווים אותו לעולם – המטען הרגשי הישראלי והיהודי שמוטמעים בנו, חרדת המוות, חרדת המלחמות, חרדת הדור השלישי, משקעים של מהגרים – כל אלו בלי שנרגיש בכלל מחלחלים ומעצבים את האובססיה הישראלית עם ילדים וילודה.

      פלפלים צהובים (יח"צ , באדיבות קשת)
      טלוויזיית ה"תסתכלו עליהם ותראו אותנו". מתוך "פלפלים צהובים" (צילום: יח"צ)

      מהעונה הקודמת לזו החדשה שנפתחה אמש, עברו שלוש שנים קלנדריות, וחמש שנות דרמה – עומרי כבר בן 10, הוריו (עלמה זק ויוסי מרשק) כבר לא בהכחשה – הוא אוטיסט ואומרים את המילה אוטיסט. ההתמודדות היא יומיומית, לא קלה יותר, אבל היא נכנסה לרוטינה שבה הקשיים וההקפצות והדרמות הזעירות והגדולות הן חלק מהשגרה, בערך. גם עכשיו, כמו בעונה הקודמת, משפחת אוחיון היא לא מושלמת, אין לה פתרונות קסם, והיא לא בהכרח מודל לחיקוי. ויכול להיות שאם סופר נאני היתה מתפרצת בתסרוקת הדוקה ובסערה אל הבית הקטן בלב המדבר המאובק הזה, היא לא היתה מרוצה. אבל בכתיבה הפשוטה והישירה של קרן מרגלית, ובמשחק הבלתי אמצעי והאמין של עלמה זק ויוסי מרשק, יש איזו איכות מחממת לב ומעוררת הזדהות מלאה ולא שיפוטית. עצות מועילות יותר או פחות אפשר לקבל בפורומים, "פלפלים צהובים" נמצאת בשביל להביא אל הפרונט הטלוויזיוני משפחה שהיא כמוני-כמוכם, שעומדת בפני התמודדות שאללה יסתור.

      "פלפלים צהובים" היא טלוויזיה טובה שעובדת על תדר מסוים, ישראלי מאוד, טלוויזיית ה"תסתכלו עליהם ותראו אותנו". זהו קו טלוויזיוני שמנסח איזה קונצנזוס תחת הכותרת של מה זה אומר להיות ישראלי. סוג של "הוא הלך בשדות", רק פוסט ציוני – ישראלים שורשיים שמיישבים את הנגב ומצמיחים מהקרקע סוגיות שמעצבות את מבנה המשפחה הישראלית של שנות האלפיים. לא בדיוק אורי ומיקה מ"הוא הלך בשדות", אבל גם לא מפוררים כמו "הבורגנים", "בטיפול", "בלו נטלי" או "פרשת השבוע". הקונצנזוס הזה הוא כמובן מדומיין ומפולטר, כמו כל דבר שעובר את טיפול הטלוויזיה, במקרה הזה הוא כולל אנשים יפים מהממוצע שלבושים בבגדים ממוצעים, גרים במקום לא זוהר אבל פוטוגני, והילד שלהם האוטיסט הוא גם מקסים באופן מיוחד ואי אפשר שהלב לא ייצא אליו.

      פלפלים צהובים (יח"צ)
      ישירה ולא מתחכמת, וזה מה שנחמד בה. מתוך "פלפלים צהובים" (צילום: יח"צ)

      היא לא פורצת דרך, היא לא הופכת את הקערה על פיה, ולא ממציאה שום דבר מחדש. היא ישירה ולא מתחכמת, וזה מה שנחמד בה. גם כשהיא מעט איטית או חביבה באופן מייגע, זה בסדר איכשהו, כי יש בה את הדבר המשפחתי הזה שגורם לך להיות סבלני גם לדוד הטרחן או לחייך לבדיחות החוזרות על עצמן של אבא. וזה עובד. "פלפלים צהובים" בהחלט הולכת בנוחות על השביל הסלול של הטוב, והסביר והחיובי.

      על הסט של צילומי "פלפלים צהובים": צפו


      מה אתם חשבתם על הפרק של "פלפלים צהובים"? ספרו לנו בפייסבוק