ב-2006 ראה בעברית אור הספר "טירת הזכוכית" של פובליציסטית אמריקאית בשם ג'אנט וולס (בתרגומה של דורית בריל-פולק). על פניו, נראה שגם אתם, כמו כותב שורות אלה, משתייכים ל-99 האחוזים בישראל שלא שמעו עליה מעולם. האלמוניות שלה, יחד עם העובדה שהיא לא בחרה לכתוב רומן בדיוני יוצא דופן אלא לשרטט אוטוביוגרפיה של חייה, גרמו להוצאת "מודן" להחביא מעט את הספר. זה הפך להיות עוד אחד מאותם ספרים שבמקרה נופלים לך ליד, אם משום שהסתקרנת מהעטיפה והחלטת להתחיל לקרוא בשביל הכיף, או בזכות המלצה של חבר, שכמוך, גם הוא נתקל במקרה. שבועות רצופים בצמרת רבי המכר של ניו יורק טיימס גרמו ל"מודן" לחשוב שנית ולהפיץ את "טירת הזכוכית" שוב. מודה ועוזב לא רק ירוחם, אלא גם יבורך על שהביא לנו את אחת היצירות הטובות שנכתבו בעשור האחרון.
וולס, עיתונאית בת 53, משרטטת דיוקן כואב ונוגה, מנקודת מבטה - אחת משש נפשות של משפחת נוודים מהמדבריות של מערב ארצות הברית. השתלשלות האירועים נפתחת בשלהי שנות ה-60. האב והאם גידלו את ילדיהם להסתפק במועט, להימלט מהחוק ולחיות חיי סגפנות, שהגיעו בשיאם לשפל שקשה להעלות על הדעת. הבת ג'נט מתארת את המסעות הארוכים והמתישים אחר בית ראוי, את הרעב והמצוקה שחוותה בכל מקום שאליו הגיעה, מסן פרנסיסקו ועד ווסט וירג'יניה, וגם את הסודות המביכים שניסו הוריה להסתיר ממנה, עד שהצליחה בשנות ה-80 לצאת מזרועותיהם המחבקות (ולא מהטעמים הנכונים) ולברוח לניו יורק. ולא ששם העסק הזה בא על סופו בשלום.
יש שני סוגים של אנשים שיכולים לכתוב אוטוביוגרפיה: מפורסמים, או כאלה שלהם יש סיפור חיים יוצא דופן. וולס שייכת לזן השני, גם בארצות הברית היא לא היתה מוכרת. ויש לה אחלה חומר, אבל לא די בסיפור טוב כדי להפוך ספר לדייר קבע ברשימת רבי המכר של אחד העיתונים הנחשבים בעולם. צריך לדעת לכתוב אותו ולא פחות מכך, צריך למצוא עבורו זווית מיוחדת. וולס בהחלט מספקת את הזווית הזו. היו לה את כל הסיבות שבעולם לסגור חשבון עם אב שיכור ואלים, עם אם שהרעיבה את ילדיה מתוך בחירה, אף שהיתה לה הזדמנות לרשת מיליוני דולרים, ועם רוח משפחתית שהביאה אותה מספר פעמים לעברי פי פחת ולסכנות חיים. היא יכלה לקטול, להטיף, להזהיר ולחנך. והיא בחרה לעשות בדיוק את הפעולות ההפוכות.
"טירת הזכוכית" הוא וידוי עדין שמובע מעמדה של חמלה. אפשר לראות חמלה כלפי הורים שמהרבה בחינות נתפסים כמתעללים כחולשה, אבל וולס לא כעסה כילדה והיא לא כועסת גם היום. אביה אכזב אותה עשרות פעמים, והיא לא נטרה לו. את אמה תפסה לא אחת מחטטת בפחי הזבל גם בבגרותה, אבל למרות הבושה הבינה את בחירתה. וולס בעיקר נתנה פרספקטיבה חדשה לצורה שבה אנו מחנכים את ילדינו, למגננה חסרת הפרופורציות כלפיהם ולרצון האינסופי שלנו לרצות אותם.
כן, היתה שם הזנחה והיו דברים נוראיים אחרים, אבל בתוך כל התנאים הפושעים שסיפקו ההורים לבית וולס, הם גם יצרו אצל ילדיהם עצמאות שאפשרה להם לעשות את הבחירות שלהם ולקחת עליהן אחריות. הילדים היו אדונים לעצמם מגיל אפס, וזה לא בהכרח רע: "'ותשתמשו בהיגיון הבריא שלכם,' אמרה אמא. לדעתה, טוב שילדים עושים מה שהם רוצים, מפני שהם לומדים מהשגיאות שלהם. אמא לא היתה מהאמהות הטרחניות שמתרגזות כשבאים הביתה מלוכלכים או כשמשחקים בחול או כשנופלים ונפצעים. היא אמרה שאנשים צריכים ללמוד להתגבר בצעירותם על הדברים האלה... 'בימינו אנשים רצים לבית חולים בגלל כל שריטה קטנה,' הוסיפה, 'אנחנו הופכים לעם של רכרוכיים'".
אבל לא האם היתה הדמות החזקה בבית, אלא האב. אפילו ברגעי האכזבה המרים, ויש לא מעט כאלה, וולס עדיין רואה באביה דמות של מנהיג. האיש הזה היה פסול הורות לפי כל קנה מידה, ועדיין בתו יצרה כלפיו אמפתיה עמוקה בלי לעשות לו טיפת אידיאליזציה. זו האמנות שבה היא מצטיינת כל כך ב"טירת הזכוכית" - היכולת לצייר את המציאות בצבעים קודרים ובכל זאת להמית את האנטגוניזם שמאיים להתפרץ בכל רגע. בסיפור הזה אין רעים, גם לא הטיפוסים הכי עלובים, רצחניים וגזעניים שמוצגים בו.
"טירת הזכוכית" הוא ספר שנקרא בנשימה אחת. לא תניחו אותו בצד מרצון, וכשתשובו אליו תמשיכו מהנקודה שבה הפסקתם בלי שום בעיות זיכרון או ניסיון לשחזר קוהרנטיות עלילתית. "מודן" נתנה לחשיפה המכמירה הזו הזדמנות שנייה, והעונג כולו שלנו. אוסקר ויילד אמר כי "ילדים מתחילים באהבת הוריהם. כשהם גדלים הם חורצים משפט עליהם ולפעמים סולחים להם". אצל ג'נט וולס מעולם לא התקיים החלק השני במשוואה. היא תמיד אהבה ותמיד גם סלחה. אם לא מכל כך הרבה אספקטים אחרים, זו, בראש ובראשונה, סיבה לקרוא את המסמך הכה חשוב הזה.
טירת הזכוכית / ג'נט וולס, תרגום: דורית בריל-פולק, הוצאת מודן, 320 עמודים
האם תקראו את "טירת הזכוכית"? ספרו לנו בפייסבוק