"אני פתאום מבינה שהמסע הזה הוא לא מטאפורה", אומרת האנה הורבאת' בטון המשועמם המתפנק שלה כשהיא בוהה דרך החלון בכביש האמריקאי הגנרי שנמתח לאורך שעות ארוכות של נסיעה. היא בדרכה לאסוף את החברה שלה שנעלמה ללא הסברים, ממוסד הגמילה. זו סיטואציה קיצונית, מבגרת, כזו שנחרטת על לוח התוצאות של חברויות. אבל האנה (לינה דאנהם, גם יוצרת וכותבת הסדרה), וחבריה לסדרה "בנות" לא מתרגשים מקצת מוסד גמילה או התמוטטות נפשית, לא כל זמן שאפשר אחר כך לרתום אותם לטובת ספר או תסריט או ספר שירה, לטובת מטאפורה. הם חיים בעולם של ציטוטים ורפרנסים, וחיים בלב העיר של לב האומה האחראית הגדולה מכולן לעובדה שהעולם שלנו הוא כזה עכשיו. כל דבר הוא כמו בסרט הזה, נו; כל נסיעה היא כמו בשיר ההוא; כל משפט אהבה נשמע לא אותנטי מספיק, כי איך יישמע? הרי אבריבאדי סייז איי לאב יו. וכשאדם מצטט את "you can't always get what you want", והרפרנס עובר מעל לראשה של שושנה התמימה והאנה מגחכת, אנחנו מצחקקים איתה; כי גם אנחנו, ברור מאליו, חיים בעולם שכולו ציטוט של ציטוט של ציטוט.
החיפוש של כוכבי וכוכבות "בנות" (בעונה השלישית והחדשה שחזרה אמש לשידור בארץ), אחרי משמעות הוא אולי כזה שהיה גורם לויקטור פרנקל לתלוש שיערות מרוב תסכול, אבל הוא אמיתי לחלוטין עבורם, וגם הקשיים הקטנים והקטנוניים הקיומיים של וויליאמסבורג ניו יורק הם אמיתיים לחלוטין עבורם. כי סבל הוא עניין יחסי, וגם אם מדובר בסבל הנקי והלבן והעצל של נערות בעיות העולם הראשון זה מה שיש ללינה דאנהם לספר עליו, ואם אתם חלק מאותו עולם ראשון ומצוקות ההגשמה העצמית שלו סביר שתמצאו עצמכם מנהלים דיאלוג כלשהו עם "בנות". ואם אתם מהדהדים את האנה ואת טרדות האינדיבידואליזם שלה, סביר שהדיאלוג הזה יהיה גם מלא בשנאה עצמית אל מול השיקוף הלא מחמיא הזה.
ל"בנות" יש איזה קסם שמאוד קשה להתנגד אליו, זו המלכודת הרגשית הכלבלבית של סדרה שמתפרקדת לפניך בבטן רכה חשופה ומצפה שתלטף אותה. הפגיעות של הסדרה ושל הדמויות, האופן שבו הן חושפות את עצמן כמעשה שבשגרה, כאילו לא כל יציאה החוצה מהבית או מעצמך היא בגדר סיכון הלב והנפש אי אפשר לעמוד בזה. חוץ מזה זו סדרה מצחיקה ואינטליגנטית ומודעת לעצמה. כשג'ספר הנגמל הוותיק (ריצ'רד אי. גרנט בתפקיד אורח מוצלח במיוחד) אומר לג'סה (ג'מיימה קירק) "את צריכה ללמוד מתי כנות היא דבר מוצדק ומתי זה רק אמצעי בידור", זה עובד במישור המיידי ומלא האמת של החיים, וזה עובד גם כזרם תת מימי ועוקצני לסדרה עצמה מתוך עצמה. מין שלט מונף שאומר "זה לא במקרה כל מה שהולך פה, כן?".
במקביל לכל זה, כל כך קל להיאבד בעולם של "בנות", שעוד אפשר לפספס שזו הפכה להיות (אולי בעצם תמיד היתה) סדרה על התנגשויות מדכאות בין אגואים. "לא מעניין אותי מה לחברות שלך יש לומר", שואג אדם, והאנה עונה "גם אותי לא, זו לא המהות של חברות". מה כן המהות של החברות? לא ברור בדיוק, אולי קהל להתמוטטויות העצבים. מישהו שיסיע אותך ממרכז הגמילה הביתה. מישהו שיפיג את הבדידות וישלם איתך שכר דירה. אולי רק גוף חם שמסתובב באותו מרחב מנוכר. מי יודע, אולי אם מחירי הדירות יירדו וכולם יוכלו להרשות לעצמם דירה משל עצמם, אף אחד לא ידבר יותר עם אף אחד.
"בנות" היא סדרה שחיה וניזונה מהמתח שבין המצב הנפשי של נרקיסיזם ליכולת המנטלית להבין אותו ולצטט מאמרים של פרויד עליו. כשהיא מענגת, כיוון שהיא כתובה היטב ותמיד מעניינת, היא נהדרת. אבל בשאר הזמן קשה שלא לחשוב שהיא גם פורטרט די מדכדך של חברה שקורסת לתוך עצמה, לניהול יחסים עם הפסיכולוג שלה ועם כמה שיקופים ספורים ולא מאיימים שלה. מין גורי אדם בוגרים למחצה שצמאים לאינטימיות ולא בהכרח יודעים מה לעשות איתה.
מה אתם חשבתם על שני הפרקים ראשונים של "בנות"? ספרו לנו בפייסבוק
העונה השלישית של "בנות" משודרת בערוץ yes Oh HD וב- yesVOD?