"12 שנים של עבדות": עוצמתי, בלתי נשכח - ומעורר רתיעה

המועמד המוביל לאוסקר הוא לא הסרט הכי טוב וגם לא הכי חשוב שנעשה על העבדות, אבל הוא בהחלט יצירה מטלטלת, מקורית ובלתי נשכחת שכדאי וצריך לראות

אבנר שביט
17/01/2014
יח"צ - חד פעמי

לפני שנה, בעיצומה של ההתלהבות ההמונית מ"ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, בכל זאת בחר מישהו להרוס את השמחה. מדובר היה בספייק לי, הקולנוען האפרו-אמריקאי הבולט של חצי היובל האחרון, והוא סירב להצטרף להשתפכויות על הדרך הפרועה, מלאת הדמיון, ההומור והפנטזיה שבה עסק היוצר הלבן בגורלם של השחורים בדרום ארצות הברית של המאה ה-19. יתרה מכך, הבמאי מלא הזעם אפילו לא טרח לצפות בסרט, והסביר את ההימנעות שלו מכך בציוץ ארסי במיוחד - "העבדות היתה שואה, לא מערבון ספגטי. אני אכבד את אבות-אבותיי".

12 חודשים לאחר הציוץ הזה, מגיע "12 שנים של עבדות" לבתי הקולנוע בישראל, ומכבד את אבותיו של לי בדיוק כפי שהיה רוצה: לא מאכיל את צופיו ספגטי, אלא חצץ. את הדרמה הזו ביים היוצר הבריטי שחור העור סטיב מקווין, ובניגוד לטרנטינו, הוא מתאר את גורלם של העבדים השחורים בלי שמץ של אירוניה ובלי שום רצון לבדר או לשעשע. לשמחת תומכיו של ספייק לי, הבמאי לא מתייחס למה שעבר על אבות-אבותיו כמערבון אלא כשואה, ומתאר את גורלם בקורקטיות, בחומרת סבר ובעיקר באכזריות כמעט חסרת תקדים במושגים הוליוודיים.

כיוון ש"12" לוקח את עצמו יותר ברצינות מ"ג'אנגו", הוא גם מצליח יותר ממנו בעונת הפרסים. דרמה זו מגיעה לארץ כמה ימים לאחר שקטפה את גלובוס הזהב, רגע לאחר שזכתה בעשר מועמדויות לפרס האוסקר וכשהיא ניצבת כמועמדת לקטוף את הפסלון לסרט הטוב ביותר.

טוב לדעת (מקודם)

הטיפול הטבעי שמנצח את כאבי הברכיים - בלי לצאת מהבית

מוגש מטעם אפוסתרפיה
ההפך מ"ג'אנגו ללא מעצורים". מתוך "12 שנים של עבדות"(צילום: יח"צ)

כמו רבים מן המועמדים האחרים לאוסקר, גם "12 שנים של עבדות" נפתח בכתובית "מבוסס על סיפור אמיתי". לאחר מכן, מתברר כי הוא מתבסס על זיכרונותיו של סולומון נורתאפ, גבר שחור שחי בניו יורק לפני מלחמת האזרחים ואמנם היה אזרח סוג ג', אבל לפחות זכה להתנהל כאדם חופשי, לגדל משפחה ולטפח קריירת נגינה בכינור. כל זה השתנה בעת שקרה לו מה שאירע לשחורים רבים באותה תקופה: הוא נחטף ונמכר לעבדות בדרומה של המדינה. מכאן והלאה, החלו תריסר שנים מסויטות. כדי לשרוד, ויתר בהן על חירותו ועל כל צלם אנוש.

כלומר, הסיפור מתנהל במסלול הפוך למה שהורגלנו בסרטים על עבדים. ביצירות קודמות שכאלה, הגיבור בדרך כלל נולד לתוך חיי שעבוד, ואו שנותר בהם לעד, או שלמד לאט-לאט להכיר בכך שגם לו מגיעה חירות וחופש מחשבה. כאן, לעומת זאת, סולומון נדרש לשכוח מכך שהיה אי פעם אדם עצמאי, ולעבור לנגד עינינו תהליך איטי ומחריד של דה-הומניזציה. כך, מזכיר "12" לצופים, גם האליטיסטיים והחופשיים שבהם, כי עבדות או עצמאות אינן דברים מובנים מלידה, אלא מצבים קיומיים שיכולים להשתנות בהתאם לנסיבות ולהיות מנת חלקם של כל אחד ואחד. תזכורת זו מעצימה את ההזדהות של הקהל עם הגיבור, והופכת את העלילה המטלטלת מלכתחילה לנוגעת עוד יותר.

הייחודיות של התסריט מקנה לו מקוריות ועוקץ, ונוסף לכך יש בו עוד איכויות. ג'ון רידלי הופקד על עיבוד הזיכרונות של נותרופ, ועמד במשימה. הוא שמר על השפה שהיתה שגורה בדרום ארצות הברית של אותה תקופה, ואף שהיא רחוקה עד מאוד מן האנגלית של ימינו, הדיאלוגים כאן בכל זאת צלולים ומובנים. כך, משכיל הסרט לאפיין במדויק את רוח הזמן ולהעניק את התחושה שאנו חיים אותה מחדש, אך בלי לאבד מן הקוהרנטיות או הרלוונטיות שלו. לאפיון המוצלח הזה תורמים גם עיצוב ההפקה והתלבושות וכמובן גם עבודות המשחק המדוקדקות, וכל אלה יחד מוסיפים ל"12" צבע ואופי.

בתסריט הזה מטפל מקווין ביד אמן – תרתי משמע. לפני שעבר לקולנוע היה הבריטי אמן פלסטי מהולל, וזה ניכר כאן עוד יותר מאשר בסרטיו העלילתיים הקודמים והמוערכים גם כן, "בושה" ו"רעב". אף ש"12" הוא הפקה הוליוודית שפונה לקהל רחב ומסתערת על האוסקרים, הסגנון שלה שונה לחלוטין ממה שאנו מורגלים לו בקולנוע המסחרי.

שחקנים שמסוגלים להעביר הכל במבט. צ'יווטל אג'יפור ולופיטה ניונגו ב"12 שנים של עבדות"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

כך לדוגמה, בסרטים מסחריים קודמים שנעשו על עבדות, ובוודאי ב"ג'אנגו", העריכה היתה קצבית, והחיתוך עבר מתנועה אחת לאחרת, בליווי רעש או מוזיקה. כאן, לעומת זאת, כמעט כל סצינה מתחילה במבט סטטי ודומם – לעתים בתקריב על פניה של אחת הדמויות, לעתים בצילום מרוחק של כמה מהן. מקווין יודע בדיוק איפה וכיצד להעמיד את המצלמה כדי למקסם את הכוח של ההתבוננות הזו, וכתוצאה מכך "12" עובר מדימוי עוצמתי אחד לאחר.

עוצמה זו מתגברת עוד יותר כיוון שבסרט מככבים שחקנים שאפילו לא צריכים לדבר כדי לטעון את המסך בדרמה וברגשות. בולטים בהם צ'יווטל אג'יפור כגיבור, מייקל פאסבנדר כבעל האחוזה הפסיכופת שנוגש בו, ולופיטה ניונגו כשפחת המין של אותו עריץ מטורף. לשלושת אלה די בהבעות פנים ובמחוות גוף כדי להעביר לנו את שמתרחש בנפשן של הדמויות, וזה מסתדר היטב עם הנטייה של מקווין לבסס רגעים שלמים על תמונות ולא על מילים. עם זאת, מובן שכל השלושה וכן השחקנים האחרים נדרשים לעתים קרובות למונולוגים ולחילופי דיאלוגים, ובקטעים אלה הם מיטיבים להושיב את השפה הנושנה על לשונותיהם ולשחק עם צליליה כך שתישמע אמינה ומשכנעת.

בצד זאת, רושם מקווין הישג מעניין נוסף ומצליח ליצור אינטימיות. מסרט אוסקרים בשם "12 שנים של עבדות" אפשר היה לצפות לממדים אפיים, אך לרוב התחושה כאן היא שאנחנו נמצאים באותו חלל עם הגיבורים. זאת, מפני שהבמאי מתאר סביבה הרמטית, מרוחקת לחלוטין מן העולם החיצון, שבה כולם כבר התרגלו לחוקים הקיימים ולא מצפים לאיזשהו שינוי. לפיכך, נוצרת הרגשה כי האחוזות שבהן ממוקמת העלילה אינם חלק מאיזשהו יקום גדול, אלא הן עולם קטן משלהם, וכיוון שהעולם הזה מתואר בצורה כל כך אמיתית ומוחשית, הקהל חש כי גם הוא חלק ממנו, ולכן העשייה כאן אינטימית באופן מפתיע.

לסיכום, העבודה של מקווין תירשם בדברי ימי הקולנוע גם כיוון שאין בה טיפה של היסוס. נכון, זה סרט שמתיימר לפנות לציבור גדול, ובכל זאת הבמאי מעז להציג כאן בצורה גרפית, מפורטת ובעיקר מתמשכת את זוועות העבדות. כך, למשל, יצירות קודמות על הנושא נהגו להציג את ההצלפה בעבדים כפעולת ענישה, כזו שהיתה מתרחשת רק פעם בכמה זמן, אך "12" מתאר אותה כחלק מן היומיום, כדפוס שגרתי לגמרי מן החיים בזמנו.

לופת בגרון ולא משחרר. מתוך "12 שנים של עבדות"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מקווין לא מרחם על הקהל, ומשתמש בכל כישרונו האמנותי כדי להציג לנו את ההצלפות הללו בדרך הכי מטלטלת שיש. גם צופים קרי לב יתקשו לשאת את הקטעים הללו, וכמובן שיצטמררו גם מכמה מעמדים קשים אחרים, ובהם אונס, תלייה ושאר התעללויות פיזיות ונפשיות. אלה רגעים של מפגש בין אמנות שמימית ומציאות שטנית, ומובן שהשילוב הזה יוצר אפקט בלתי נשכח. "12" לופת את הצופה בגרון עד כותרות הסיום ונשאר בזיכרונו גם הרבה לאחר מכן, בכך אין ספק.

אך בצד שלל המחמאות הגדולות והראויות, "12" מעורר
רתיעה וכמה הסתייגויות. מיד לאחר הקרנתו הראשונה בפסטיבל טורונטו, רבים מכלי התקשורת המובילים באי הבריטי ובארצות הברית הכריזו עליו כאחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים, כקלאסיקה החשובה ביותר שנעשתה על העבדות בארצות הברית, כחבר של כבוד בפנתיאון הקולנועי וכחומר לימוד הכרחי בכל כיתת בית ספר. הדברים הללו נאמרו בנחרצות, כאילו שאי אפשר להתכחש להם, אבל האמת היא שדווקא כן צריך לערער עליהם ולו חלקית.

יש כאלה שנוח להם, לקראת אמצע הקדנציה השנייה של אובמה, למצוא את סרט העבדות המושלם ולקוות בכך לסתום את הגולל על ההיסטוריה של האפליה הגזעית בארצות הברית. אך מה לעשות, "12" אינו מושלם, וניכרות בו שלוש בעיות מרכזיות.

"אחד הסרטים הגדולים אי פעם"? רגע, רגע, לא כל כך מהר.(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

קודם כל, המסוגננות וחוסר הפשרות בסרט חורגים מן המידה הדרושה. אמנם הם משיגים את התוצאות, אך לכך אפשר היה להגיע גם אם מקווין היה לוקח כמה צעדים אחורה. במקום זאת, הבמאי רק מפעיל עוד ועוד אלימות על הדמויות ועל הצופים, ומסגנן יותר ויותר את מה שהוא תופס במצלמתו. יש משהו זחוח בסגנון העשייה הזה, וחמור מכך – נדמה שהיוצר התמכר לאמנותיות הברוטלית, ולפעמים כמעט גולש לגבולות הסאדו-מזוכיזם. זו צרה נפוצה בקולנוע הפסטיבלים, אך כאן היא מחמירה עוד יותר לאור היומרה של הדרמה להעביר להמונים שיעור בהיסטוריה. מול הדידקטיות הכוחנית הזו אין ברירה אלא לעמוד ולומר - למה המורה חושב שהוא צריך לתת לנו חמישים מכות שוט כדי שנבין? לא היה די בשלושים? אנחנו עד כדי כך תלמידים בעייתיים בעיניו?

בהקשר לתחושת השליחות של הסרט, חורה גם תפקידו של בראד פיט. זה מגיח לקראת סיום בהופעה מגושמת, חפוזה ותמוהה למדי כגבר הלבן שעשוי להתגלות כמלאך המושיע של הגיבור, אך הבעיה עם התצוגה שלו אינה אמנותית בלבד. הכוכב האידיאליסט שימש גם מפיק והצהיר כי מדובר באחד הפרויקטים החשובים בחייו, ולכן אפשר להניח שהוא רוצה לומר לנו כאן משהו.

מה המסר הזה יכול להיות? לכל צופה הפרשנות שלו, כמובן, אך דבר אחד ברור: במהלך הסרט, פוגש הגיבור שני משעבדים מרכזיים, ואת שניהם מגלמים שחקנים בריטיים – פאסבנדר ובנדיקט קמברבאץ'. הדמויות בגילומן מנציחות את העבדות של השחורים, ואז מגיח מלב לבה של אמריקה, של הוליווד ושל המפלגה הדמוקרטית, אביר לבן על סוס לבן בדמותו של פיט.

מהלך זה מתבצע באופן אגבי לחלוטין, ומשנה באבחה אחת את זהות הגיבור בסיפור: פתאום מתגלה כי הגבורה המתמשכת של העבד השחור היתה פסיביות חסרת תועלת, ואות העוז האמיתי מגיע לגבר הלבן. ולא סתם אחד, אלא זה שמסמל יותר מכל את אמריקה היפה ואת הליברליזם ההוליוודי.

הרסת הכל. בראד פיט ב"12 שנים של עבדות"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

אפשר להבין למה פיט ליהק את עצמו לסרט שהפיק – לא מתוך אגו-מניאקיות, אלא כי ידע שנוכחותו תתרום להצלחתו הקופתית. אבל מדוע היה חייב לגלם דווקא את התפקיד הזה, ולמה "12" מציב כאופציה להפי-אנד את האפשרות שלבן אחד יעשה טובה, וברגע של חמלה וחסד ישחרר עבד שחור אחד, אך ישאיר את כל השאר בכבליהם? כל זה מזכיר את הסיפור על הגרמנייה שצפתה בהצגה על אנה פרנק, ובסיום מילמלה בדמעות כי "לילדה האחת הזאת לכל הפחות היו צריכים להניח לחיות".

אבל היתה כמובן יותר מילדה אחת, ויותר מעבד אחד, ואף ש"12" מתקן עוולות של סרטים היסטוריים אחרים, הוא חוזר על החטא הנפוץ שלהם ומרדד את ההיסטוריה לכדי סיפור אינדיבידואלי אחד, עם התחלה משלו ועם סוף משלו, בשעה שהתמונה כמובן מורכבת הרבה יותר.

לכן, אולי ספייק לי בעצם טעה ו"ג'אנגו ללא מעצורים" מכבד את ההיסטוריה של העבדות יותר מ"12". טרנטינו מלכתחילה הודה שאין ביכולתו לתפוס אותה במדויק ובמלואה, ולכן העדיף לדמיין אותה מחדש לחלוטין, כי מוטב לא לנסות בכלל מאשר לעשות חצי עבודה. במקום שיעור בדברי הימים, הסתפק בשיעור בקולנוע. נוסף לכך, כזכור, אצלו לא היה צורך בשום בראד פיט. בסופו של דבר, העבד השחור השתחרר במו ידיו, ויתרה מזאת – תוך כך שיחרר גם משועבדים אחרים. אצלו הגאולה של השחורים היתה מוחלטת, לא אינדיבידואלית, משהו שפחות נוח לממסד הלבן לקבל. לכן, אולי, הוא מעולם לא הוזכר כמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, בשעה ש"12" הוצב כפייבוריט לכך מרגע שהוקרן לראשונה.

למרות הכל, סרט שאסור לדלג עליו. מתוך "12 שנים של עבדות"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

כל זה נועד כדי לשים את "12 שנים של עבדות" בפרופורציות, לא כדי לבטל לחלוטין את ערכו. למרות ההסתייגויות, מדובר ביצירה חזקה, שונה ומרתקת. באחד מרגעי השיא שלה, מזמרים הגיבורים את "Roll Jordan Roll", שיר שהיה שגור בפי העבדים השחורים, ובו הקבילו את עצמם לבני ישראל המשתחררים מן השעבוד המצרי. לאור זאת, ברור כי להפצת הסרט בארץ יש משמעות מיוחדת, וזה רק מוסיף סיבה לראותו.

יוצרי "12 שנים של עבדות" לא עמדו בהרבה מן היומרות שלהם, אבל ייתכן שיצליחו באחת שבכלל לא כיוונו אליה: להזכיר לקהל היושב בציון כי היו ימים שגורלם של השחורים נתפס כרוך בזה של היהודים, ומתוך כך לעורר מחשבה: אולי הגיעה העת לחדש את שותפות הגורל הזו, כדי להבטיח שכל אחד מן הצדדים, ולא משנה היכן הוא נמצא, תמיד יהיה חופשי.

  • 12 שנים של עבדות

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully