פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בייבי בום": מזל טוב! נולדה לכם סדרה מוצלחת

      ב"בייבי בום" אין צילום סטרילי של נשים שלא נמחק להן השפתון כשהן יולדות, והלידה לא מוצגת כחוויה בריאה שמיימית. היא מתועדת כמות שהיא, מה שהופך את הדוקו לאמין ומרגש

      "בייבי בום": מזל טוב! נולדה לכם סדרה מוצלחת

      רובנו, שנחשפנו ליותר לידות טלוויזיוניות מאשר ללידות אמיתיות, מחזיקים באיזה מידע עקרוני כללי לגבי החוויה. ואם להסתמך על נתוני מחקרים מסוימים, אנחנו באופן כללי נוטים להתרשם ולייצר ציפיות לגבי לידה אמיתית, בעיקר לפי הייצוגים החלקיים מאוד שלה על ידי הטלוויזיה. זה חסר הגיון לחלוטין כמובן, הרי ברור שבמחשבה סבירה כלשהי, נשים לא מתנשפות פעם-פעמיים ופולטות מתוכן תינוק עירני ומצוחצח, כשהפן והליפסטיק שלהן עדיין מושלמים. אבל אנחנו גם לא מפעילים את רף הביקורת הזה לגבי קומדיות רומנטיות, ונדמה לנו שתחת הנסיבות המתאימות כולנו גם קצת ברידג'יט ג'ונס בכל המעללים הברידג'יטיים שלה; או ג'ון קיוזאק בכל אחד מהסרטים שהוא משחק את אותו גבר שבור הלב וטרוט העיניים. אז מה הפלא שאנשים מגיעים לחדר הלידה עם ציפיות לא סבירות ותסריטים לא מאופסים לגבי מהלכי הלידה האפשריים?

      יותר מכל דבר אחר בחיים, הבאת ילד לעולם זוהי ההחלטה-הלא-הפיכה הגדולה מכולן, ויתור על סוג חיים אחד והתחלה של חיים מסוג אחר. אפשר להיפרד או להתגרש, אפשר להתאלמן, אפילו אפשר לאבד חלילה את הילד שלך. אבל אי אפשר לחזור להיות לא-הורה. עולם חדש של ממש. והלידה עצמה, היא קצת כמו כור המצרף בכניסה לעולם החדש הזה. דבר משונה מאוד היא לידה (ממש כמו מוות, בהקבלה השחוקה אבל הנכונה) – היא מתרחשת כל הזמן, אצל רוב האוכלוסייה, אבל עבור הנוגעים בדבר היא גם תמיד לא כמו של כולם, פרטית לגמרי.

      בייבי בום (צילום מסך)
      הציפיות מתנפצות. מתוך "בייבי בום" (צילום מסך)

      "בייבי בום" היא ללידות קצת מה שלמשל "בטבעת זו" היתה לחיי הנישואין – הצצה מוחשית מאוד למקומות שבדרך כלל יש לנו רק גישה מפולטרת ומסוננת אליהם. "מדהים" ו"טבעי" ו"חוויה של פעם בחיים" זה נחמד מאוד, אבל יש גם את הריאליה של פני הדברים, והיא כמו תמיד – הרבה יותר מורכבת וגם הרבה פחות מדוברת מהדימוי. "בייבי בום" נותנת את הדבר עצמו, בלי הפרשנות של הנוגעים בדבר, וזה תמיד יהיה מעניין הרבה יותר מכל עדות פרטית ומוטית.

      "בייבי בום", מבוססת על הפורמט הבריטי "One born every minute", ומשודרת במדינות נוספות כמו צרפת וגרמניה. אפשר להבין את האפיל של הפורמט – זוהי בדיוק מסוג התוכניות שהצופים אוהבים לצפות בהן כדי לפגוש את עצמם דרכה. האפקט האמוציונלי הוא די דומה לזוגות המתנשקים בחופה של אחרים; בטח שהם מתרגשים בשביל האחר – גם, כמובן - אבל אם להודות באמת, אנשים בוכים ושמחים ונרעשים בעיקר על עצמם. לא מן הנמנע שזוגות יתכרבלו מול "בייבי בום" העשויה היטב, וייזכרו ברגעים האינטימיים שלהם עצמם בחדר הלידה, שיזילו דמעה על דרך הדמיון או חוסר הדמיון – אצלי זה היה בדיוק ככה! אצלי זה היה ממש הפוך! זוכר מותק? זוכרת חמודה? אנשים אוהבים אישרורים לעצמם, ו"בייבי בום" מאשררת ועוד איך.

      בייבי בום (יח"צ)
      מתוך "בייבי בום" (צילום: יח"צ)

      כאמור, "בייבי בום" באמת עשויה היטב. היא מבדרת, היא מלאת הומור והיא מלוהקת באופן מוצלח. היא אפילו לא נותנת את התחושה הלא נעימה של הידחפות לתוך הביזנס של אחרים, בעיקר כי יש בה יותר יחסים ורגשות מאשר הפרשות, שליות ודם. מילה של אזהרה בכל זאת מוכרחה להינתן לצופים רכי הלבב, לנטולי הניסיון, והנוטים להזדהות יתר – זה לא "האנטומיה של גריי" כאן, כן? יש צרחות, יש ייסורים, יש כל מיני עניינים מקדמי חרדה. "בייבי בום" היא הייצוג הכי ריאליסטי (ערוך ומבוים לפריים טיים, אבל עדיין ריאליסטי) שתקבלו באשר ללידה, ומה זה אומר למשל? שאפשר לסבול מצירים מכאיבים משך ימים טרום הלידה; שלפעמים מעורבות בסיפור שלל הפרשות; ובאופן כללי, שלא מדובר בהכרח באיזו חוויה שמימית של בריאה. זה בהחלט לא לכל אחד, ובמקביל - ל"בייבי בום" יהיה את הקהל האוהד, הנרגש ומוחה הדמעות שלה שיקבל בדיוק מה שהוא בא בשבילו.