פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קורדרוי 76: יומו של הPאנק הטרנסג'נדרי

      טום גייבל מלהקת אגיינסט מי! יצא מהארון כטרנסג'נדר, ועכשיו הלהקה שחררה אלבום היסטורי ומרגש ממש. וגם: בק מנצח את דיימון אלברן בנוק אאוט. בלוג הרוק של מני אבירם

      Against Me! – Transgender Dysphoria Blues / FuckMyLife666

      טום גייבל סולן להקת Against Me (צילום מסך)
      (צילום מסך)

      אז אחרי שבתחילת החודש ברוס ספרינגסטין התניע יפה את השנה, השבוע אפשר להגיד ש-2014 באמת התחילה עם הצטרפותם של כמה אלבומים נהדרים. ראשון יעלה ויבוא אחד שהוא גם מצוין אבל לא פחות מזה גם מאוד חשוב. הסיפור המדהים הולך ככה: אגיינסט מי! היא להקת Pאנק מוצלחת ומוערכת מפלורידה שהוקמה ב-1997 על ידי הסולן והגיטריסט טום גייבל, והוציאה חמישה אלבומים, חלקם מעוטרים. את השישי היא מוציאה עכשיו, קוראים לו "Transgender Dysphoria Blues" ולגייבל קוראים עכשיו לורה ג'יין גרייס, אחרי שבמאי 2012 יצא מהארון בתור טרנסג'נדרית. כל זה קורה כאמור באווירת רוקנ'רול עצבנית ומאוד גברית, לעיתים קרובות גם הומופובית, שטרנסיות ונושאי מגדר אינם ממלאים בדרך כלל את סדר יומה. כמה הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בחדר שבו גרייס סיפרה לחבריה ללהקה שהיא בעצם אישה, וכמה הייתי רוצה לראות מקרוב את החיבוק שהיא מספרת שהם נתנו לה דקה אחרי. אמנם, מאז שני חברי להקה כבר הספיקו לפרוש, אבל גם זה לא הרג את ההרכב, ועכשיו לורה נמצאת בתהליך של להפוך פיזית לאישה ולעשות צעד אחרי צעד במסע המטלטל והמשוגע הזה, שבו יש לה אשה ובת, וגם להקת רוק עם מעריצים שצריכים לחיות עם הסוויץ' הזה ולקבל אותה בגרסה חדשה. לורה עוזרת להם עם האלבום הזה, ששמו מספר את כל הסיפור, ובמרכזו זונה טרנסג'נדרית. חצי שעה של Pאנק מלודי שמחייב אותך להקשיב למילים, שכבר עכשיו מהדהדות בצעקות של הקהל בהופעות של הלהקה ומשנות תודעה. המסר ברור: תהיי/ה עצמך, לא משנה מה המחיר, לא משנה מה יגידו. מוות לטרולים.

      Warpaint – Love is to Die

      הלאה לשני של וורפיינט, רביעיית הבנות מלוס אנג'לס, שגם נושא את שמן. יותר משלוש שנים חלפו מאז יצא אלבום הבכורה שלהן, "The Fool", נצח קטן במושגי עולם המוזיקה של היום, בטח כשמדובר בלהקה חדשה, אבל וורפיינט לא מיהרו, והן חוזרות עם אלבום שבשבילו השאירו את צבעי המלחמה בבית לטובת משא ומתן שקט, מינימלי, אפילו עצור. "Warpaint", שהופק על ידי מפיק העל Flood ומוקסס על ידי עוד מפיק על, נייג'ל גודריץ', הוא אלבום שדורש תשומת לב וריכוז, ונפתח מהאזנה להאזנה. אין בו קטעים מאד זכירים, אולי חוץ מהסינגל הראשון "Love is to Die", אבל יש בו מלא אווירה ועוד יותר פרטים שמתחברים לתמונה שבא לך להמשיך להסתכל עליה עוד.

      Damien Jurado – Metallic Cloud

      אודה ואבוש: עד שבוע שעבר לא שמעתי את השם דמיאן ג'וראדו, וזה לא שלא היו לי הזדמנויות – נניח, עשרה אלבומים שהראשון שבהם יצא ב-1997. אבל מה שהיה מת, ועכשיו מגיע אלבום מספר 11 של היוצר מסיאטל, "Brothers and Sisters of the Eternal Son" שמו, 35 דקות שמספרות את סיפורו של אדם שיוצא למצוא את עצמו ולא חוזר, ובמסעו הפסיכדלי פוגש לא מעט דמויות אבודות כמוהו. האחים והאחיות של הבן הנצחי קצת מטרידים, וכמה קטעים פה היו באים טוב למקס הזועם אם היה רוצה להירגע קצת, אבל ג'וראדו הוא בחור מוכשר שעושה פולק לא פשטני ולרגעים יפהפה.

      Mogwai – Remurdered

      אני לא חובב גדול של מוזיקה אינסטרומנטלית, אבל אם כבר אינסטרומנטליות אז מוגוואי. גם סקוטים, גם יודעים לייצר עולם עוטף, גם שכללו בעשור וחצי האחרונים את היכולת לרגש (כמעט) בלי מילים. "Rave Tapes", אלבום מספר שמונה של החמישיה, הוא פסקול לילי אפלולי שגם דוחף וגם מלטף, שלא שוכח גיטרות אבל עושה כבוד בעיקר לסינתיסייזרים. למרות השם, לא מדובר ברייב, אבל בהחלט יש כאן כמה רגעים של געגועים לאייטיז.

      Beck – Blue Moon

      בעוד חדש ייצא האלבום החדש והכה מיוחל של בק, "Morning Phase", ואם לשפוט לפי השיר הראשון והמשגע שיוצא מתוכו, ונפתח במשפט "כל כך נמאס לי להיות לבד", יש מצב ל"Sea Change – הנקמה". אמן.

      Damon Albarn – Everyday Robots

      ובאפריל יגיע אלבום הסולו של דיימון אלברן, ושיר הנושא שלו כבר כאן. בתפריט: שקשוקה של כל מה שאיש בלר והגורילאז ושאר שלל הפרויקטים שלו עשה בעבר. מבחינתי, בדרבי הקטן בק-אלברן, הראשון נותן כרגע לאלברן בראש.

      Elbow – Fly Boy Blue / Lunette

      גאוות מנצ'סטר אלבו יוציאו במרץ אלבום חדש בשם "The Take Off and Landing of Everything" והשבוע הם נתנו הצצה למה שצפוי שם. בגדול: משבר גיל הארבעים של גיי גארווי וחבריו ללהקה.

      Drive-By Truckers – Pauline Hawkins

      מרץ מסתמן כחודש מבטיח, וגם דרייב ביי טראקרז, ההרכב הוותיק מאטלנטה, יחזור עם אלבום מספר 10, "English Oceans". שבע הדקות האלה מסבירות פחות או יותר למה אפשר לצפות.

      Real Estate –Talking Backwards

      שיר חדש ויפה של ההרכב מניו ג'רזי מתוך אלבום שלישי בשם "Atlas" שייצא גם הוא במרץ וינסה להתעלות על הקודם והמעוטר שלהם, "Days" מ-2011.

      Francis Lung – A Selfish Man

      טום מקלאנג מסתמן בתור הפליט הכי מוצלח של וו לייף תנצב"ה, ואחרי "Age Limits" מגיע עכשיו הקטע המושלם הזה, שגורם לך ללחוץ פליי ברגע שהוא נגמר.

      Speedy Ortiz – American Horror

      שיר חדש של ספידי אורטיז האהובים (כלומר סיידי דופואה האהובה), מתוך אי.פי שייצא בפברואר, ואין קשר לסדרת הטלוויזיה המעולה, רק לקולות (הניינטיזיים) בראשה של סיידי.

      Cheatahs – Get Tight

      הניינטיז אינן זרות גם לצ'יטאז הלונדונים, שיוציאו את אלבום הבכורה שלהם בפברואר.

      The Soft Moon – Feel

      השיר החדש של דה סופט מון הוא קטע ניו ווייבי לא מתוחכם במיוחד ("אני מרגיש ריק בפנים", "אני מרגיש שאני מת בפנים", "למה אני חי" וכו'), אבל אפקטיבי.

      Jagwar Ma – Why'd You Only Call Me When You're High

      הגרסה של האוסטרלים הלוהטים ג'אגוור מה ללהיט של ארקטיק מאנקיז שנויה במחלוקת, אבל תחליטו אתם.

      The Flaming Lips – Lucy In The Sky With Diamonds

      והקאבר הסטלני של הפליימינג ליפס לביטלס הוא בכלל לפינה לשיפוטכם.

      פצצה מהעבר

      בדיוק לפני 20 שנה השבוע יצא אחד מהאי.פיז הכי גדולים בהסטוריה, אם לא הגדול מכולם - "Jar of Flies" של אליס אין צ'יינז (ששנתיים קודם לכן הוציאו עוד אי.פי נפלא – "Sap"). שבורים אחרי סיבוב ההופעות האינטנסיבי של "Dirt", חזרו חברי הלהקה לסיאטל ובשבוע אחד כתבו והקליטו את החצי שעה הבלתי נשכחת הזאת, שחידדה שוב את היכולת הנדירה שלהם לבטא באסה עמוקה. פחות משנתיים אחרי זה ייצא האלבום האחרון של הלהקה עם ליין סטיילי.

      קורדרוי - לכל הטורים

      מי לוקח לדעתכם - בק או דיימון אלברן? דברו על זה בפייסבוק