הסרט "להאיר את השמיים", שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל, משתייך במבט ראשון לז'אנר המוצרים הקולנועיים הקיטשיים, שנועדו להפגיש את הצופה המערבי הבורגני עם תרבויות אקזוטיות באמצעות סיפור רגשני ואלמנטים ויזואליים מרהיבים, שמחליקים בקלות בגרון. במקרה הזה, מדובר בהפקה המערבית הראשונה, תוצרת אוסטרליה, שצולמה במדינת לאוס, והיא מספרת סיפור משפחתי מריר-מתוק על רקע מציאות חיים לא פשוטה. במאי הסרט קים מורדאונט, דוקומנטריסט שזה לו הסרט העלילתי ראשון, מודה בראיון לוואלה! תרבות כי התלבט רבות לגבי סגנון הסרט. "היה לנו חשש שנעשה סיפור אגדה פשוט ויפה מדי", הוא אומר. "אבל בהמשך החלטנו שדווקא הפשטות והפופולריות של האגדה יכולות להפוך אותה לאוניברסלית ולהעביר באמצעותה מסרים מורכבים. מעבר לכך, אחד הדברים המדהימים והחזקים שגילינו בלאוס הוא שלמרות העבר הטראומטי שלה, לתושבים שם יש תאבון גדול לשעשועים. יש להם אפילו ביטוי שאומר שאם אתה לא מסוגל למצוא כיף בחיים, עדיף לך לא לחיות. במידה רבה, זה מה שרצינו להביע ב'להאיר את השמיים'. היה לנו מאוד חשוב לא לעשות את סרט הפסטיבלים הצפוי על נזקי מלחמה, שבו האנשים יושבים ובוכים מהסצנה הראשונה ועד לאחרונה. הכוונה הייתה ליצור משהו שיכול להלהיב קהל גדול, ולא רק את האינטלקטואלים שיטפחו לעצמם על השכם על כך שהם רואים 'סרט חשוב'".
את העובדה התמוהה לכאורה שסרט אוסטרלי בוחר להרחיק עד למדינה אסייתית לא מאוד מוכרת, מסביר מורדאונט בקשר העמוק בין אוסטרליה למדינות דרום-מזרח אסיה, שנחשבות לשכנות הכי חשובות שלה. מעבר לקשרים עסקיים מפותחים, ונצלניים במידה רבה, יש לדבריו באוסטרליה גם קהילה גדולה של יוצאי אסיה. העניין בדרום-מזרח אסיה ותרבותה אפילו הביא את מורדאונט לבלות עשור מחייו בוויאטנאם. במהלך התקופה הזאת גם ביקר לראשונה בלאוס. "כשביקרתי בלאוס גיליתי שמדובר במדינה שספגה יותר הפצצות מכל מדינה אחרת בהיסטוריה", מספר מורדאונט. "מכיוון שבת זוגי והמפיקה שלי סילביה ווילצ'ינסקי ואני לא היינו מודעים לפני כן לעובדה הזאת, למרות היותנו אנשים משכילים שחיים בקרבת מקום, הבנו שאנחנו חייבים לעשות על זה סרט. כך נולד הסרט הדוקומנטרי שלנו, 'Bomb Harvest', שעסק במומחים מערביים לפירוק פצצות, שמגיעים ללאוס מכל העולם כדי לעזור להם לטפל בבעיה. ובכל זאת, לתושבי לאוס וקהילת יוצאי לאוס באוסטרליה הייתה טענה שהסרט עסק בסופו של דבר באנשים מערביים, שבאים לעזרת התושבים. הם רצו שנעשה סרט שיעסוק בגיבורים מקומיים. כיוון שאחת מעלילות המשנה ב'Bomb Harvest' כבר עסקה בחייהם של ילדים במציאות המסוכנת של ארץ זרועה פצצות, החלטנו להרחיב אותה לסרט עלילתי באורך מלא".
הטריילר של "Bomb Harvest":
עד כמה זה קשה לצלם היום סרט בלאוס?
"זה לא היה פשוט. היינו צריכים לקבל המון אישורים, והיו איזה 20 משקיפים מטעם הממשלה על הסט. בכל מקום שהגענו לצלם בו היינו צריכים להתגבר על הרבה חשדות וגם אמונות טפלות בקרב האוכלוסייה המקומית. מדובר במקום שהאנשים סבלו בו הרבה מאוד במשך השנים, והם לא רוצים לקחת סיכונים אלא אם הם בטוחים שזה בסדר מבחינת הממשלה. הסיבה שבגללה כן הצלחנו בסוף, הייתה הקשרים שבנינו בזמן עשיית 'Bomb Harvest' והעובדה שהסרט אפשר לגייס הרבה כסף לטובת פירוק הפצצות בלאוס. השלטון שם היה מאוד מרוצה מהסרט הזה. עדיין, את הסצנות היותר פוליטיות, ואפילו סצנות אינטנסיביות מבחינת הדרמה והאקשן, נאלצנו לצלם מעבר לגבול, בצפון תאילנד. לא היה סיכוי שהם יעברו צנזורה. גם את הסרט הגמור הצנזורה פסלה, אבל בעולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים זה לא באמת מונע מהאנשים לצפות בו והם מורידים אותו בדרכים לא חוקיות".
אחד ההישגים הגדולים של הסרט הוא המשחק. מי השחקנים ואיך עבדת איתם?
"הרוב הם שחקנים חובבים, שאיתרנו בלאוס ובתאילנד. הסתובבנו בבתי ספר, שווקים וחוגי תיאטרון לחובבים, וגם עבדנו עם מלהק תאילנדי, שעזר לנו למצוא את האנשים הנכונים לסרט. מכיוון שאני שחקן בהכשרה המקורית שלי, ערכתי לכל המשתתפים סדנה מזורזת בשיטת סטניסלבסקי, ועבדתי איתם המון על תרגילים של זיכרון חושי ואמון. חיפשתי אצל כל אחד מהם חומרים אישיים, שהיו יכולים לתרום למשחק יותר עמוק ומשכנע, שבו השחקן לא רק מסמן את הדברים אלא באמת חי אותם. מעבר לכך, מראש חיפשתי אנשים שיש בחייהם איזושהי הקבלה לחיי הדמויות. לדוגמה, הילד שמשחק בתפקיד הראשי היה, בדומה לילד האלו בסרט, חסר בית במשך כמה שנים, שנדד ממקום למקום והיה צריך לשרוד. כך שהוא לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להזדהות עם הדמות".
הסיפור בסרט באמת מסופר מנקודת מבט של ילד מקומי, שלכאורה היא מאוד רחוקה מנקודת המבט שלך כקולנוען אוסטרלי מערבי. האם לא חששתם לזייף בייצוג של המציאות המקומית?
"זה ללא ספק היה אתגר, אבל הקלה עליי העובדה שהשורשים שלי אינם מערביים לגמרי. אמא שלי הייתה הודית מהאי מאוריציוס, ולמרות שאני דומה יותר לאבא המערבי שלי, גדלתי בסביבה שבה האנגלית לא הייתה השפה הראשונה. מעבר לכך, בדומה לגיבור הסרט גם אני וגם סילביה המפיקה איבדנו הורים בגיל צעיר מאוד, כך שמבחינת הגרעין הרגשי של הסיפור, שעוסק בילד שמנסה להשלים עם אובדן ולהשלים עם משפחתו, יכולנו להזדהות איתו בקלות. ככל שהתקדמנו בעשיית הסרט, כך הבנו יותר ויותר שהנקודות המשותפות בינינו לבין הדמויות הן רבות יותר מההבדלים".
"להאיר את השמיים": מתקתקות שעוטפת מציאות קשה
מה חשבתם על "להאיר את השמיים"? ספרו לנו בפייסבוק