כן, אבל...
פעם, לא כל כך מזמן, היה לנו למה לצפות. 45 דקות בשבוע, בערוץ 2, שבהן היינו יכולים להתפרק. לצחוק. למחוא כף. ולהרגיש בבית. "מצב האומה" היתה אז התגובה החתרנית של "רשת" לבדיחות הפרווה ולחיקויים האנמיים ב"ארץ נהדרת" של "קשת". תכנית שנונה, משעשעת ולעיתים אפילו נפיצה. עובדה שהיא שודרה מאוחר בלילה. כי השעה היא המסר. והמסר הוא להגלות את עושי הצרות המקצועיים הרחק מעבר לפריים טיים, לעשרים לאחת עשרה, לארץ לעולם לא. זו השעה שבה מותר לכם לצאת מהארון. זה הזמן שבו אנחנו, שם למעלה, מאפשרים לכם להיות ילדים רעים. לתקוף בארסיות. לחבוט במלים. ולהלום בפאנצ'ים.
דבר מכל זה לא נותר בפתיחת העונה השביעית. שמאלני המחמד שלנו המריאו לניו יורק ושכחו בנתב"ג את ההומור המושחז, את המיקוד, את המכות מתחת לחגורה וכנראה גם את גורי אלפי. כי המתחזה שהופיע בתוכנית אמש היה זחוח מדי, כבוי מדי, מתחכם מדי, בדיוק כשאר חבריו. אם עדיין חשבנו ש"מצב האומה" זו סאטירה נשכנית, כזאת שלא דופקת חשבון לאיש, זה עבר לנו מהר מאד, כבר אחרי שיר הפתיחה. כי בשביל התחכמויות על מירי רגב ("מירי רגב, באנגלית, זה שרה פיילין"), אבא של אייל גולן, ביבי, ביידן, אנה פרנק ואייכמן, לא הייתם צריכים לעשות את כל הדרך עד לשם. ובוודאי שלא לבזבז את זמנה של ג'ואן ריברס.
ריברס היא הביצ' שעינב גלילי לעולם לא תהיה. היא הקומיקאית שמספרת בדיחות שליאור שליין לא יעז לפלוט. היא חריפה יותר מגורי ופמיניסטית יותר מאורנה. היא זו שאמרה על היידי קלום, רק לפני מספר חודשים, ש"הפעם האחרונה שבה גרמנייה נראתה כה לוהטת, הייתה כשהם דחפו יהודים לתנורים". אבל אנשי "מצב האומה" העדיפו לגרד ממנה, בווידאו קונפרנס, כמה היא אוהבת את ישראל ב-10 צורות. רגעי השיא של ריברס בתוכנית כללו את הקביעה שיוסף היה הומו ושליפת אצבע משולשת. היא גם בקושי חייכה, אבל זה רק בגלל הניתוחים הפלסטיים, כן?
סאטירה מטבעה אמורה להרגיז, להפחיד, להטריד, להקיז דם. להיות מרושעת. ללא רחמים. ללא גבולות. וללא שום צנזורה עצמית. במיוחד כשהיא משודרת כל כך מאוחר. ובוודאי כשהקהל שממול פשוט דורש את זה. על פניו, הפוטנציאל של התכנית בניו יורק נראה מבטיח. באולם גדוש במאות יורדים, היו יכולים מצחיקני "מצב האומה" להתעלל בהם ללא רחמים. לעלוב ולדקור. להציב בפניהם מראה שתשקף את העליבות והפתטיות, הלאומנות והגזענות ולגרום להם להצטער שהגיעו רק כדי לחטוף מהמנוולים מישראל. אבל המנוולים התגלו כחמודים להפליא, העדיפו לספר להם ש"מה שקורה בארץ ממש לא מצחיק", לומר "כדאי לכם לחזור" ולקונן שבאנגלית "אין לכם מלה ל'תתחדש'". באחד מרגעי השפל סיפרה אורנה מעשייה מייגעת על הרשל'ה. רק היה חסר שתגיד "דוסים" וכולם היו מתמוטטים.
אז מה קרה להם? אולי זו עייפות החומר. אולי נגמר להם הסוס. זה קורה אפילו למוכשרים ביותר. ההשראה נגוזה. הטקסטים קהים. הבדיחות עבשות. וכל שנותר הוא להזיע ולקוות שאיש אינו רואה את הכתמים בבית השחי. כי כדי להצחיק, צריך לעבוד קשה. ולהיות רעבים. הרביעייה הקאמרית נראתה אתמול שבעה מאד. שבעה מדי. מרוצה מעצמה. מצחיקה את עצמה. והרושם היה כאילו הם חיים להם בבועה משלהם. מנותקים ממה שכואב לנו. חוששים לתת לנו באבי אבינו, כדי שנלמד ונתעורר ונתעצבן באמת.
"זה היה סאטירי. זה היה פוליטי", טענה עינב גלילי בפרץ מפתיע של מודעות עצמית. אבל זה לא היה. זה לא היה באמת. זה היה עצוב. במשך כמעט שלושת רבעי השעה היה קשה, עד בלתי אפשרי, להבין מה לעזאזל כל כך מצחיק. אבל למה לא להביט על כל זה מנקודת מבט אופטימית. אין שום סיבה ש"מצב האומה" לא תשודר מעתה ואילך בפריים טיים. היא כבר לא מסוכנת, אלא מעודנת, חביבה וראויה למאכל אדם. אפילו הרייטינג שלה עומד לעלות. להתראות בשידור החוזר מאוניברסיטת אריאל.