באגט מאז ולתמיד

באיחור אופנתי מגיבה סוף סוף גם המו"לות המקומית למצב. שני ספרי עיון מתורגמים חדשים, ספרותיים באופיים, מבשרים את התעוררותם אל הזוועה של האיטיים שבין בעלי כוחות הייצור של התרבות הישראלית. האחד, "סגן באלג'יריה" (כתר) מאת העיתונאי ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר, השני, "שחר במדבר" (עם-עובד) מאת נואל פאורליר. שני צרפתים מזדקנים, מסר צעיר ורענן אחד – יש"ע זה שם, אלג'יר זה כאן.

סרוואן-שרייבר היה מי שייסד ב-53' את השבועון "ל'אקספרס", בית חם ומשפיע עבור אינטליגנציית השמאל הצרפתי. ב-56' גויס העורך הראשי (כאמור, סגן במיל') למלחמת דיכוי המרד האלג'ירי ומשם הביא רשימות שהפכו בשנה שלאחר מכן לספר שנוי במחלוקת. בשל פגיעה במורל הציבורי בזמן מלחמה, שקל שר הפנים הצרפתי ד'אז להעמידו לדין. בה בעת, סמל במיל' נואל פאורליר, צעיר פריזאי בן 22 חובב אמנות וצנחן בפוטנציה, גויס אף הוא לכוחות שימור הקולוניה. בשלב מסוים ערק ביחד עם שבוי אל הצד השני. ארבע שנים מאוחר יותר, שנת 60', התפרסם "שחר במדבר" בצרפת. שבוע מאוחר יותר נאסרה הפצתו. פאורליר נאלץ להמתין 6 שנים בארה"ב לפני שהותרה כניסתו לארצו. סרוואן-שרייבר המשיך לערוך את "ל'אקספרס" עד שנת 69' והיה לאיש ציבור מרכזי בחברה הצרפתית לאורך המאה.

את הפער הערכי שבין שני הטקסטים אפשר למצוא כבר בסיפור התקבלותם מחדש של שני המחברים בצרפת. האחד אומץ עם השנים על-ידי הממסד. השני טוהר ב-66' מדין מוות. ולגבי הטקסטים גופא: סרוואן-שרייבר הביא לקהל הקוראים הצרפתי פורטרטים שונים של החיילים הצרפתיים באלג'יריה, מה"מורעלים" באמת ועד ה"הומניסטים" לכאורה, כחלק מחשיפת מאחורי הקלעים של מה שהיה פעם עסק גזעני בשם "אלג'יריה הצרפתית". במונחים ישראליים, זה הספר שהיה כותב החייל יוסי שריד על "עזה הישראלית" – זה מעניין, כתוב קולח (וכל יתר הקלישאות הרגילות שאומרים על ספרים לא רעים), אבל לעולם לא חתרני באמת. לעומתו, פאורליר מצייר את דיוקנו שלו, מי שהקשיב לצו ליבו ונטש את מלחמתה של מדינתו בכדי להירתם בפועל אל מלחמתם הצודקת של אויביה. מדובר במסע פיזי נועז ומרתק אל מימושו של מוסר פרטי. ובמונחים ישראליים, זה הספר שאורי אבנרי לא היה מעז לכתוב.

כדאי לשים לב איך שני ערוצי תרבות שונים מאכילים את הקורא הישראלי בשתי וריאציות שונות על אותו מאכל - מלחמת צרפת-אלג'יריה (1954-1962). הוצאת כתר, מסחרית ועממית כדרכה, מכוונת לאפשרות ש"הקורא הישראלי ייתקל בסיטואציות מוכרות ובדילמות מוסריות המעיקות על כל איש מילואים המשרת ברצועת עזה ובגדה במערבית", לשון גב הספר. סדרת "תעודה" החדשה בעריכתה של אילנה המרמן, תומכת סרבנות מצפון ותיקה, לא מסתפקת עוד בהעלאת גרה חוזרת של דילמה מוסרית שלאחר 35 שנה הפכה לפשע מוסרי, אלא מציעה להן פתרון אלגורי בדמותו של חייל שמעיד על עצמו ש"אני לא צרפתי, קודם לזה אני אדם, פשוט מאוד. אדם שרואה את עצמו חופשי…". אדם חופשי, שמאחר וכבר מצא את עצמו בסיטואציה של מלחמה, מצא לנכון להיות אלג'ירי: "חשבתי שכך יהיה לי קל יותר להילחם, להרוג; אמרתי לעצמי שחובתי לעזור לכם להשתחרר…".

סרוואן-שרייבר מדבר על חוסר האונים של הדרג הצבאי לנוכח עמימות המדינאים ועל איך דברים נתפשים בבית לעומת האמת של השטח. פאורליר מביא את קולם של המורדים. מבחינה תוכנית גרידא, מדובר בשני ספרים משלימים. מלבד לזה, הפכים כמעט. אבל "סגן באלג'יריה" ו"שחר במדבר" מרחיקים עדות. הם מרמזים, לא מצביעים במפורש על המתחולל. פעם היתה מלחמה אי שם באפריקה על ענייני טריטוריות בהשתתפות עם כובש ועם נכבש. מי שרוצה שיסיק מסקנות. מי שלא, לא. נו ביג דיל. ואף על פי כן, קשה להאמין שזאת אחת ההתייחסות הכי נוקבות בענייני היום מבין החומרים שהופצו בישראל בשנתיים האחרונות. זוג צרפתים בני כמעט מיליון מספרים על מלחמה של לפני מיליון שנה. עצוב. אבל מעניין לשמוע מה מוקי היה אומר על כל זה, ציוני גאה שכמותו? מעניין לתהות כמה ספרים משוללי רייטינג ומאירי עיניים צריכים להתפרסם כדי לנטרל את האפקט של ראיון עם מוקי, ציוני גאה שכמותו, בעיתון "רייטינג"? שלושה פלוס יפה ירקוני והיונים? חמישה פלוס תערוכת "האמיני יום יבוא"? ואולי כמספר כרכי "בעקבות הזמן האבוד"? כי דווקא רצה שמועונת שלאתגר קרת יש בראש משהו בכיוון.