ב-2003 יצא בארצות הברית ספר מאת סופר אלמוני בשם ג'יימס פריי; "מיליון רסיסים קטנים" גולל סיפור בגוף ראשון של בחור צעיר, אלכוהוליסט ונרקומן שמושך עצמו ממש בשיערות ראשו ומשתקם. הספר קיבל ביקורות מעורבות ולא מרשימות במיוחד, עד שב-2005 הגיע לידיה הנלהבות של אופרה ווינפרי. אופרה כמו אופרה, חגגה את סיפור החיים המרגש וממלא ההשראה של פריי, הכניסה את ספרו הצנוע לרשימת מועדון הקריאה הטלוויזיוני שלה, והפכה אותו לסופר רב מכר בן לילה. בעקבות תחקיר עיתונאי בן כמה שבועות, הסתבר שפריי בדה את מרבית סיפורו, ווינפרי הוקיעה אותו בתוכנית שלה, ובמהירות בה נסק הוא גם התרסק.
ולמה הסיפור המשונה והמטריד-כשלעצמו של שפרי שפירא, מתמודדת "מאסטר שף", מזכיר את זה של ג'יימס פריי? כי שניהם, כשמניחים בצד את המובן מאליו זה לא יפה להתחזות, בלה בלה בלה חושפים דבר מעניין, את הצביעות של הפטרונים. הפטרונים אוהבים את המעוות והפגום, הם אוהבים לחמול ולפתוח לבם. מה מדגים יפה יותר כמה שלמים ומושלמים הם הפטרונים אם לא נכונותם להתייחס לנחותים מהם כאל שווים? מה מקסים יותר מהמאמץ המתועד והמאופר "לשלב" את חסרי המזל, החלכאים והנדכאים, בעולמם של הפטרונים?
כאשר "מאסטר שף" סוחרת בסיפורה של שפרי שפירא, העיוורת החביבה שמספרת שאיבדה את מאור עיניה בפיגוע טרור, לצורך רייטינג, הכל בסדר גמור. לא נשארת עין יבשה באולפן, לא נשארת עין יבשה בבית הצופים. מתנהל הסכם שבשתיקה נכון, מדובר בתחרות אוכל, אבל אנחנו מעניקים גם נקודות על סיפור-אישי-מרגש. שהרי אם זה לא המצב, ואין ניקוד נוסף שמוענק לסיפור-אישי-מרגש, גם אי אפשר להחסיר אותו, נכון?
כשג'יימס פריי מתגלה כסתם אלכוהוליסט בינוני שהחיים לא באמת דחפו לו את הראש עמוק לתוך הבוץ אופרה ווינפרי, פטרונית האמנויות והסבל, נבוכה. כאשר שפרי שפירא שנסיבות חייה רמזו לה שיש עיוורת ויש עיוורת, מוכרת לזכיינית החזקה ופטרונית הטאלנטים את סיפורה, כדי שזו תפרוט אותו למכירת פרסומות, מתגלה כגוזמאית קשת נבוכה. פטרונים לא אוהבים להיתפס נבוכים, והם לא אוהבים לבזבז את הסימפטיה שלהם על מי שחושפים את ערוותם.
כולנו משחקים משחקי 'נדמה לי' עם הטלוויזיה על הרצף שבין "אנושי ואותנטי" ל"קר ועסקי" הנה, זו דמעה אמיתית. הנה, הופ הופ משפט שהשתילו בעריכה. כאן החיוך נראה מזוייף, אבל תראה פה רואים שהוא מדבר מהלב. זה חיפוש אינסטינקטיבי כמעט, אנחנו צריכים את האלמנט האנושי, אנחנו צריכים להאמין שמאחורי כותרות צעקניות על "ה-X שניצחה את ה-Y" לא עומד רק איש מרושע עם סיגר שסופר שטרות. אנחנו צריכים את זה כדי שנוכל להמשיך להאמין שסנטה קלאוס באמת קיים, למרות מה שהילדים הגדולים יותר מספרים.
מה שמעניין יותר מאדם אחד שגורלו לא שפר עליו, ומשפץ לעצמו את רזומה האומללות, הוא המנגנון העסקי שיודע להפוך קש לזהב. כשהמנגנון המשומן הזה מגלה שהונו אותו במשחק ההונאות שהוא עצמו יצר, או אז מתגלה משהו שקרוב לאמת מתגלה הסטנדרט הכפול, מתגלה הצביעות.
הפקת מאסטר שף חושדת במתמודדת: סיפור העיוורון פוברק?
