בשנים האחרונות אנחנו עדים לשתי תופעות הפוכות. מצד אחד, מרבית להיטי האקשן נהיים ילדותיים, וגיבוריהם הצעירים פונים לקהל יעד רך בימים. מצד אחר, אולי כתגובת נגד לכך, פורח ז'אנר חדש שאפשר להגדירו כסרטי "גם זקנים יודעים להרביץ" דרמות ומותחני פעולה, בהם בני גיל הזהב משנסים מותניים וקופצים אגרוף, כדי להגן על חייהם או סתם על כבודם.
במסגרת זו, בין השאר, קיבלנו את סדרת "רד" ואת "הארי בראון" הבריטי עם מייקל קיין, ואפילו בארץ יישרו קו עם המגמה ויצרו את "נבלות". מעל כל, מתנשא המלך העכשווי של הז'אנר, סילבסטר סטאלון, שכבר כיכב בלא פחות משלושה סרטים כאלה. בשני הפרקים של "הבלתי נשכחים" וכן ב"תוכנית בריחה" הוא שיתף פעולה עם ידידו משכבר הימים ארנולד שוורצנגר. עתה, השרירן חובר לענק אחר בן דורו, רוברט דה-נירו, ומטיח בנו דרמת מכות גריאטרית נוספת: "סוגרים חשבון" בשמה הרשמי, או "רוקי פוגש את השור הזועם" בשמה הלא רשמי.
כיאה לכך שצמד כוכביו גילמו את שני המתאגרפים הקולנועיים המפורסמים אי פעם, הסרט מתרחש בזירה. סטאלון ודה-נירו שבים לחבוש את הכפפות כדי לגלם אלופי עבר, שפתחו חשבון מקצועי ואישי בשנות השבעים. אמרגן צעיר זומם לעמת אותם לקרב מחודש כדי לסגור אותו סוף כל סוף, ואף שהם כבר מזמן לא בכושר, השניים מסכימים לכך בשביל הכסף, אבל גם למען האגו.
הרעיון הזה נשמע כמו משהו שעלה בישיבת קרייאטיב, ולא כמו רעיון מלא השראה שנולד במוחו הקודח של תסריטאי עתיר תשוקה. לכן, לא מפתיע כי "סוגרים חשבון" אכן נראה כמו שמיכת טלאים, בה כל הקלישאות האפשריות נאספו יחדיו בחוסר חשק כדי לעבות את הגימיק הסיפורי. בין אלה, כמיטב המסורת של הקולנוע האמריקאי, בולטים קווי עלילה שגרתיים על יחסי אבות ובנים: הדו-קרב המחודש וההד התקשורתי שבא בעקבותיו מאפשרים לאחד הגיבורים לגלות כי יש לו בן ונכד שלא ידע על קיומם, ואילו האחר מבין כי פספס את חייו מפני שהקריב את תפקודו כאיש משפחה לטובת פעילותו בזירה.
אך לא די בכך: הבמאי פיטר סגל לוקח את הבסיס העלילתי הגס מלכתחילה הזה, ובמחצית הראשונה של הסרט מפתח אותו באופן בוטה למדי. בחצי זה, "סוגרים חשבון" מתגלה כקומדיה, אך כזו שלא מממשת את הפוטנציאל הפארודי/סאטירי/מודע לעצמו שיש בנוכחות של שני גיבוריה. תחת זאת, אנו מקבלים שורה של בדיחות קלושות ושחוקות, המכוונות את הפאנצ'ים בכל המטרות המוכרות והקלות שמנים, שחורים וכיוצא בכך.
ברגעים אלה, נראה שאפשר למהר לקטלג את "סוגרים חשבון" כעוד ביזיון עכשווי של נפילי הוליווד, והכותרת "סטאלון ודה-נירו מביכים את עצמם" ממש כותבת את עצמה. אך רגע לפני הנוק-אאוט, משכיל הסרט לשנות את עורו, ולוקח כיוון מפתיע ומעניין. במחצית השנייה שלו, ההזדקנות של גיבוריו והאתגרים הנפשיים והפיזיים שהיא טומנת בחובה כבר אינה כל כך נושא לבדיחות. במקום זאת, היא מעוררת דיונים בסוגיות הרות גורל, ובראשן השאלה הגדולה מכולן בגיל הזה: האמנם אף פעם לא מאוחר מדי?
בכל זה, נוגע הסרט בחציו השני בטון רציני, מפוכח ואף מעט מלנכולי. הנימה הזו מושגת הודות לתצוגות המשחק של שני הכוכבים, ובמיוחד של סטאלון. פעם נוספת מזכיר לנו אליל האקשן כי לצד שריריו, יש לו גם יכולות דרמטיות יוצאות מן הכלל, וכאן הוא מביא אותן לידי ביטוי באופן נואש וכואב מתמיד.
האיפוק המפוכח והמלנכולי הזה מוביל אותנו בביטחה למה שהוא כמובן רגע השיא של הסרט - הדו-קרב האולטימטיבי בין שני המתאגרפים. לא נגלה כאן כמובן מי מנצח, אבל בכל מקרה "סוגרים חשבון" מבהיר שזה ממילא לא חשוב, ובסופו הוא מצליח לזמר באופן משכנע ומרגש בשבחי ערכים שכבר נעלמו מן העולם: אחווה, ספורטיביות וכבוד הדדי.
אז נכון, הסרט צולע בכבדות עד הגעתו לנקודה שבה הוא בכלל ראוי למאכל. ונכון, גם ברגעיו הטובים יותר יש בו חריקות בולטת במיוחד הדמות הריקה והמוחמצת לחלוטין של האישה שעמדה וממשיך לעמוד בין שני הגיבורים, בגילומה הסתמי של קיים בייסינגר. עם זאת, "סוגרים חשבון" מצליח בסופו של דבר לגעת בלב ובכל מקרה, הוא בהחלט אינו מזיק. נראה שמבקרים ברחבי העולם מיהרו להפליא בו את מהלומותיהם בעיקר מפני שסטאלון ודה-נירו כבר מזמן הפכו לשקי האיגרוף הרשמיים של עולם התקשורת.
קל ומפתה להתנשא מעל שניהם בכלל ומעל הסרט הזה בפרט, אבל עדיף אולי להקשיב למה שיש לו להגיד, בעיקר בהתחשב בכך שהוא אומר זאת בקול צלול: ובכן, מזכיר לנו "סוגרים חשבון", לבני כל הגילאים עדיין יש מקום בעולם הזה וסיכוי בו, תמיד אפשר להשתנות, שום דבר לא אבוד לנצח והכי חשוב, מי שמנצח בקרב הוא לא בהכרח המנצח במלחמה.
"והדרת פני זקן" ו"מפני שיבה תקום" תופסים בכל תחום אחר של החיים, אז אין סיבה שלא נפעל כך גם מול המסך הגדול. אם סטאלון ודה-נירו רוצים להמשיך במסע הקולנועי שלהם, מי אנחנו שנעצור מבעדם. הדבר הנכון לעשות הוא לקום לכבודם ולהניח להם לשבת במקומנו, שימשיכו לנסוע בנחת לאן שרק ירצו.