אם תיכנסו לאולם קולנוע שבו מוקרן "אני, פרנקנשטיין" ויובהר מראש, זוהי פעולה לא מומלצת בעליל בנקודה אקראית כלשהי במהלך הסרט, תראו ככל הנראה מישהו פורץ דרך קיר, או דרך תקרה, או דרך חלון. הסרט עוסק במלחמה בין שדי הגיהנום וגזע של מעין-מלאכים המגנים על האנושות, עם המפלצת של פרנקנשטיין באמצע; הוא מלא ביצורי אופל ויצורי אור עתיקי יומין, ואף לא אחד מהם למד במהלך אלפי שנות חייו איך להשתמש בידית של דלת. הרעיון שאפשר לעבור מצד אחד של קיר לצד השני בלי לפרוץ דרכו כנראה מעולם לא עלה בדעתם. כל כך הרבה קירות ותקרות נפרצים במהלך הסרט, שמפליא לראות שכמה מהבניינים שבהם מתרחש הסרט עוד עומדים.
אם תישארו באולם עוד דקה או שתיים ושוב, יש להדגיש ששהייה ארוכה כל כך באולם שבו מוקרן "אני, פרנקנשטיין" היא על אחריותכם בלבד תראו ככל הנראה את השחקן הבריטי הוותיק ביל ניי זועם, ותתהו אם נכנסתם בטעות לסרט בסדרת "מלחמת האופל". "מלחמת האופל" היא סדרת סרטים על מלחמה סודית בין שני גזעים של יצורים על טבעיים, שמתרחשת כולה במין לילה נצחי בעיצוב כמו-גותי יפהפה ובגוונים כחלחלים, ועם ביל ניי כבוס חמוץ המבט של הרעים. "אני, פרנקנשטיין", לעומת זאת, הוא סרט על מלחמה סודית בין שני גזעים של יצורים על טבעיים שמתרחש כולו במין לילה נצחי בעיצוב כמו-גותי לא משהו ובגוונים כחלחלים והנה, גם פה מופיע ביל ניי כבוס חמוץ המבט של הרעים, ומסיר כל ספק בדבר היות הסרט הזה ניסיון קלוש לחקות את "מלחמת האופל", סדרה שלא היתה מציאה גדולה מלכתחילה. למה ביל ניי מתעקש להופיע בכל הסרטים המעפנים האלה? באותה המידה אפשר לשאול מה עושה שם מירנדה אוטו, או ארון אקהארט.
אקהארט הוא המפלצת של פרנקנשטיין היצור חסר השם שאותו יצר ד"ר פרנקנשטיין בספרה של מרי שלי. את עלילת הספר המקורי הסרט מעביר בתוך שלוש דקות, וממשיך מיד הלאה: מאתיים שנה לאחר מכן, היצור-שלא-קוראים-לו-ככה-אבל-לשם-הנוחות-נכנה-אותו-פרנקנשטיין עדיין משוטט בעולם, ומסתבך בקרב בין השדים לבין הגרגולים, יצורי טוב ואור שמשום מה אוהבים להסתוות כפסלי אבן מכוערים שיושבים על פינות של קתדרלות. ישנה גם מדענית (איבון סטראהובסקי, המדענית הכי פחות אמינה בקולנוע מאז שדניס ריצ'רדס ניסתה להיות מדענית גרעין ב"העולם אינו מספיק") שמנסה לשחזר את ניסיונותיו המדעיים של פרנקנשטיין ולהחיות מתים.
אם בטעות תישארו באולם לאורך ההקרנה כולה, תגלו ש"אני, פרנקנשטין" הוא ג'אנק מוחלט, סרט איום מכל בחינה שהיא בלי שום אלמנט אחד לרפואה שיציל אותו: עלילה מטומטמת להפליא, כתובה כמרתון של קלישאות, ללא שמץ שנינות או הומור, משוחקת בכובד-ראש מגוחך, עם אפקטים ממוחשבים ליגה ב', סצינות אקשן לא מלהיבות ושדים שנראים כמו מסיכות גומי לפורים מהסוג שאפשר להשיג בחנויות של הכל בשני שקל, ועיצוב שהוא חיקוי עייף של גותיקה גנרית. אפילו קייט בקינסייל בבגדים צמודים לא נמצאת כאן כדי להציל את המצב.
לסרט כזה יש רק דרך אחת לגאול את עצמו: להגזים. לחצות את הגבול אל הכל-כך-רע-שזה-טוב. ו"אני, פרנקנשטיין" עושה כמה גיחות בכיוון: יש בו רגעים שבהחלט מעוררים גיחוך מהסיבות הלא נכונות. למשל, האופן שבו ארון אקהארט עוצר באמצע קפיצה באוויר כדי לתת אגרוף, כמו משהו מתוך פארודיה גרועה על סרטי קונג פו; או כשדמויות מקבלות החלטות אידיוטיות במידה כל כך בלתי נתפסת שאפשר רק לצעוק על המסך; או התצוגה הדיגיטלית המותקנת על גבי גופות, ומציגה את אחוזי ההחייאה שלהן באותה הצורה שבה מערכות הפעלה מציגות אחוזי הורדה של אפליקציה. גם קצת משעשע ששמו של אחד מהמלאכים-הלוחמים הקשוחים הוא אופיר. אולי, אם מגיעים במצב רוח שטותניקי במיוחד ועם הרבה חברים (עוד יותר טוב אם לאחד מהם קוראים אופיר), אפשר ליהנות מהכישלון המוחלט הזה. אבל למה לקחת את הסיכון? עדיף מראש ללכת לראות סרט פחות גרוע. כלומר, כל סרט אחר.
ומה אתם חשבתם על "אני, פרנקנשטיין"? ספרו לנו בפייסבוק