עמוק בתוך מלחמת העולם השנייה, הגיע הדיכאון של רודולף דיצן/הנס פאלאדה לשיאו. החשש התמידי מרדיפת המשטר הנאצי החזיר אותו להתמכרויות הישנות של סמים ואלכוהול, וההידרדרות הגיעה לשפל הרסני באמצע 1944. יחסיו של פאלאדה עם פרודתו היו רעועים ממילא, ובערב אחד הגיעו לשיא, כאשר פלט - על פי הגרסה המקובלת - ירייה לכיוונה של האישה. הכדור לא פגע, אך פאלאדה נאסר במתקן לחולי נפש, שם חיבר במשך שבועיים בלבד את "השתיין" אחד הרומנים העוצמתיים שנכתבו במאה העשרים.
את הסיטואציה בה פוגע אלכוהוליסט מועד באשתו, יחד עם עוד פרטים אוטוביוגרפיים משמעותיים מחייו, תיאר פאלאדה ברומן המאוחר הזה, שרבים סבורים שהוא הטוב ביותר שלו. ארווין זומר, האלטר-אגו של המחבר, הוא איש עסקים מצליח שבקבוק תמים אחד של אלכוהול שאותו גמע, כביכול לגמרי במקרה, מדרדר אותו לתהומות. העסק שלו קורס, הוא מסתכסך עם הסובבים אותו, מוכר את נשמתו בשביל בקבוקי שנאפס, מתחיל לצאת למסעות ניאוף ובעיקר מפסיק להשקיע ביחסים עם רעייתו הנאמנה והמושלמת. כמו מרבית גיבוריו של פאלאדה, גם זומר נכנס אל תא קטן ומוקף סורגים. שם הסיוט האמיתי של חייו רק מתחיל.
אם צריך להשוות את "השתיין" לספרים קודמים, אפשר להגיד שהקרוב ביותר אליו מבחינה רעיונית הוא "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח", יצירה מוקדמת (1934) ולא-אישית דווקא של פאלאדה. בין וילי קופאלט וארווין זומר יש מן המשותף: שניהם נון-קונפורמיסטים שסובלים לא מעט מעוולות החברה בדרך הבטוחה למטה. אולם בעוד קופאלט לפחות מנסה לברוח מהעבר הרע ולבנות לעצמו עתיד טוב יותר, זומר פוסע אל התהום בעיניים פקוחות. ההבדל הגדול טמון באופיים של השניים: קופאלט בעל הדימוי העצמי הנמוך מחפש דרך שתציל אותו מאישיותו הרופסת ותזניק אותו למעלה, זומר הנרקיסיסט לא מעלה כלל על דעתו שהוא יכול ליפול. כשזה קורה, כולם אשמים בהתרסקות. כולם חוץ ממנו, כמובן.
אולם לא רק בממדים הללו נמצא השוני. "מי שאכל פעם אחת מצלחת פח" הוא משל שהלקח שבו צפוי מעצם שמו והמסרים שבו התיישנו עם הזמן. "השתיין", לעומת זאת, הוא ספר מבריק ונצחי דווקא בגלל פשטותו. קו העלילה ברור: איש שותה איש מאבד את זה איש נכנס לבית משוגעים. ועדיין, באופי הגאה של זומר, בעקביות שלו בהאשמת כל הסביבה ובכפיות הטובה כלפי אשתו החומלת יש קסם שמאחוריו סימן שאלה מרתק: האם הוא עד כדי כך חסר מודעות, או שבביקורת שלו יש שמץ אמת?
כדי לפענח את המסר יש להתחשב ברוח התקופה שבה נכתב "השתיין". באותו זמן פאלאדה כבר גרר אחריו שנים ארוכות של פחד מיוזף גבלס, שעוד לפני המלחמה דרש ולא קיבל ממנו רומן אנטישמי. השלטון הדיקטטורי אינו מוזכר ולו פעם אחת, אולם דמותה של הרעיה מגדה היא המפתח לסאב-טקסט האמתי של הספר, משום שדרכה ניתן לגלות את הביקורת של פאלאדה על האומה. מגדה אינה סתם אישה, היא האישה הארית המושלמת זו שדואגת, שמרחמת, שמושיעה. עבור אדם בעל חשיבה עצמאית, עקרונות ויכולת התנגדות כמו פאלאדה ההתנגשות בין הטוטאליות של האישה/מדינה לרוח העצמאית בלתי נסבלת. "את באמת טובה, מגדה. לו רק לא היית יעילה כל כך, לכל הרוחות!", רוטן זומר בעמוד 47, במה שנראה כמו עוד אקט של בגידה מוסרית באישה שזה עתה הושיעה אותו. מגדה לא מפסיקה להתגלות כחרוצה, מחושבת ומועילה, ומאוחר יותר, כשארווין שומע נאום על כך מאחת הדמויות, הפרספקטיבה אצל הקורא משתנה: "... אני נאלץ לומר לך הפעם במלוא הכנות, שבזוגיות שלכם אשתך היא הכוח המוביל והמשפיע", אומרת לו הדמות, "היא הייתה המלאך הטוב שלך, וכאשר התנתקת מאשתך, אתה בעצמך נפלת... תמיד טוב שהחזק יניח לחלש להגן עליו ולהובילו".
מסיבות חרדתיות ומחשש שיתגלה ויוחרם, פאלאדה הצפין את כתב היד. גם לאחר שפוענח, לא נמצאה בו ולו פעם אחת המילה "נאצים". עם זאת, ככל שמתקדמת הקריאה הופך "השתיין" מרומן אוטוביוגרפי ואישי מאוד לכתב אישום כולל נגד החברה הגרמנית הקונפורמיסטית, שכל רצונה במשך תריסר שנים היה לשמש תפאורה מושלמת לפיהרר. "בעולם מטורף, רק המטורפים שפויים", גרס במאי הקולנוע היפני אקירה קורוסאווה. אין שום ספק שפאלאדה היה מטורף, אבל במלחמת העולם השנייה הטירוף הזה היה, לפחות עבורו, מצרך נחוץ להצגת חולשותיו של האינדיבידואל מנקודת המבט השפויה ביותר.
הנס פאלאדה / השתיין, תרגום: יוספיה סימון, הוצאת פן, 319 עמודים