יום הראיונות בתחילת מסע הקידום של הסרט המדובר "מועדון הלקוחות של דאלאס" היה למעשה ההזדמנות הראשונה של השחקן הראשי, מתיו מקונוהיי, והבמאי ז'אן-מארק ואלה להכיר לראשונה את ג'ארד לטו. הוא אמנם כיכב בסרט והיה נוכח פיזית לכל אורך הצילומים, אולם ממהתחלה עטה על עצמו את המסכה של דמות הטרנסג'נדרית רייאון, אותה הוא מגלם. הוא אפילו פלירטט בתור רייאון עם הבמאי בשיחת סקייפ שהייתה למעשה האודישן שלו לתפקיד שעבורו לבסוף עשה גם דיאטת כסאח, עד שמשקלו צנח ל-52 ק"ג.
"מועדון הלקוחות של דאלאס" המועמד לשבעה פרסי אוסקר, שעולה בסוף השבוע אצלנו, הוא סיפורו האמיתי של חשמלאי ורוכב רודיאו טקסני בשם רון וודרוף, שמאובחן כנשא נגיף ה-HIV באמצע שנות ה-80. לאחר שהוא מתבשר על ידי הרופאים שנותרו לו 30 ימים לחיות, וודרוף מגלה כי סם בשם AZT הוא הסיכוי היחידי שלו לעכב את המחלה. היות והסם אינו חוקי בארצות הברית, הוא מבריח אותו מחו"ל ונעזר בטרנסג'נדרית רייאון (דמות שנכתבה במיוחד לתסריט ולא הייתה קיימת במציאות) כדי להפיץ את הבשורה לחוג רחב ככל האפשר של נשאים הומוסקסואלים, שיקנו ממנו מתחת לשולחן את הסם לאחר שישלמו דמי מנוי.
לטו ומקונוהיי הם הפייבוריטים הבולטים לזכייה בפרס האקדמיה בקטגוריות שחקן המשנה והשחקן הראשי, בהתאמה, לאחר שכבר אספו את פסלוני גלובוס הזהב וגילדת השחקנים. לראיון המיוחד עם לטו במלון ארבע עונות בבוורלי הילס הוא מגיע חולה, ומבקש לשבת במרחק של שניים-שלושה מטרים, כאשר הוא חוזר ומזכיר שהגיע למרות מצבו, כי חשוב לו להפיץ את הבשורה אודות הסרט החשוב. "בחיים אתה נכשל אלפי פעמים עד שקורה שאתה מצליח בגדול פעם אחת", הוא קובע. "מעבר לכך שהרעבתי את עצמי, התמלאתי בכך שיצאתי למסע של שירות הכרחי עבור קהילת הטרנסג'דרים וזו הייתה, לחלוטין, תקופה בה בחנתי את עצמי".
מדובר בסוגיה חריגה לדעתך?
"עבורי, באופן אישי, זה לא נושא שנוי במחלוקת, אבל אני יכול להבין שזה לא היה משהו שגרתי בטקסס באמצע שנות ה-80. במהלך הצילומים היה יום אחד שיצאתי להפסקה והסתובבתי בסופרמרקט, לא לאכול סתם לבהות באוכל, וקיבלתי שלושה סוגים של מבטים. הראשון היה 'מי זה?', השני היה 'מה זה?' והשלישי היה 'אני לא אוהב את מה שאני רואה'. חשתי את הדחייה של זרים ששפטו את מה שראו מול עיניהם והבנתי עד כמה נדרשה גבורה כדי לצאת ולחיות את החיים בצורה שכזו לפני 30 שנים".
חשת אתגר מיוחד כיוון שמדובר בדמות בדיונית בתוך סיפור שמרביתו אמיתי?
"עיצבתי את הדמות מהדימיון כמו פסל שהוגה יצירת אמנות וזה נתן לי חופש מלא. זה הדבר שאהבתי יותר מכל. רייאון מחפשת זהות וזה נתן לי מרחב עבודה בתור שחקן, לרבות בכל המובן הוויזואלי. הייתה אהדה גדולה לדמות על סט הצילומים ואחת הדרישות שלי בתור רייאון הייתה תמיד ללבוש שמלות ולהיות בלוק נשי. מכנסיים לא באו בחשבון. גם הפאות הבלונדיניות היו אלמנט שחיבבתי במיוחד. התהליך היה הרבה יותר קל מאשר אם לא הייתי נשאר בדמות. לא הצלחתי להעלות על דעתי כיצד להניח כל פעם בצד את הקול, המראה, המבטא והנסיבות. זה לא משהו שיכולתי לכבות ברגע שהבמאי צעק 'קאט'".
ואיך הייתה העבודה עם מתיו מקונוהיי?
"מי? מעולם לא פגשתי אותו על הסט. אני צוחק, הכרתי אותו הבוקר. הוא שחקן עם נחישות שידע מההתחלה מה הוא עומד לעשות. הוא נמצא בשלב בחייו בו הוא מכוון מאוד גבוה ורוצה להיות גאה במה שהוא עושה, וידעתי שזה יסייע לסרט להיות מיוחד".
ג'ארד לטו נולד בדצמבר 1971, ומדהים לגלות כמה מעט השתנה מאז שגילם את דמות המורד המחוספס ג'ורדן קטאלנו בסדרה "אלו הם חיי", בה כיכב לצד קלייר דיינס באמצע שנות ה-90. הוא נולד בלואיזיאנה ולאחר שהוריו התגרשו בגיל צעיר, אחיו הבכור ממנו בשנה שאנון והוא אימצו את שם המשפחה של אביהם החורג. אמם ההיפית עודדה את בניה לעסוק באמנות ויחד הם הקימו את הרכב הרוק 30 שניות למאדים, כאשר החלום המוזיקלי הוא זה שהביא את לטו ללוס אנג'לס, שם החל לחלטר במשחק מהצד, כדי לממן את שאיפתו להיות אמן.
במהלך הקריירה הוא שיחק בסרטים כמו "נערה בהפרעה" לצד וינונה ריידר ואנג'לינה ג'ולי, בסרט עטור השבחים "רקוויאם לחלום" וב"אמריקן פסיכו", אולם בשנות האלפיים האט את הקצב כדי להתמקד בלהקה, שעד היום הוציאה ארבעה אלבומים ויוצאת לסיבובי הופעות ברחבי העולם גם בישראל, באוגוסט 2010. לצד הקשר הקרוב עם אחיו שאנון, שמלווה אותו בתקופה הנוכחית לכל הטקסים הגדולים, מערכת היחסים הידועה ביותר שלו הייתה הקשר הרומנטי עם קמרון דיאז, לה היה מאורס במשך שלוש שנים, עד 2003. מאז שמו נקשר בלא מעט שמות בולטים בהוליווד, מלינדזי לוהן וטיילור סוויפט ועד לסקרלט ג'והנסון ובריטני ספירס.
בשנה שעברה יצא בהפצה מוגבלת סרט תיעודי אותו ביים לטו תחת השם הבדוי ברת'ולומיו קאבינס, בו עקב אחר מאבקה המשפטי של להקתו נגד חברת התקליטים EMI, ואחר הקלטת אלבומה השלישי. הסרט "Artifact" זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הסרטים של טורונטו ב-2012 ובדיעבד שימש השראה ללטו בסרטו החדש. "ראיינתי ילדים בקניון לטובת הסרט והזמנתי אותם אחר כך להופעה שלנו באותו ערב אגב, אני מראיין מעולה ותמיד אני מצליח לגרום למרואיין להזיל דמעה", הוא אומר בחיוך. "בסוף הערב גיליתי שאחד הילדים למעשה נולד בתור ילדה וביקשתי ממנו ומאמו לשוב לחדר וניהלנו שיחה מדהימה. לא ראיתי דראג קווין, ראיתי טרנסג'נדר, ואני חושב שזה מה זה שמנע ממני מלשחק את הדמות בצורה מוחצנת או מצועצעת. הבנתי כיצד הוא יודע שעליו לחיות את חייו וגם ראיתי כיצד יש לי השפעה בתור אישיות מפורסמת. דיוויד בואי כאמן אינדיבידואל הוא מודל לחיקוי למשל".
איך אתה מנווט בין ג'ארד השחקן למוזיקאי?
"במשך חמש-שש שנים המוזיקה הייתה בראש סדר העדיפויות שלי, אבל כשידעתי שאני הולך לעשות את הסרט הוא היה בראש מעיניי. האדם היחידי שלוקח הפסקות גדולות בין סרט אחד לשני הוא דניאל דיי לואיס, ויש מצב שהוא מצלם יותר ממני. עבורי חשוב לדעת באופן ברור במה אתה מתמקד באותו רגע נתון בחייך. אבל אני חושב שחזרתי לסרט הזה בכושר משחק טוב יותר בגלל ההפוגה שלקחתי חוויות החיים שאספתי העשירו ותרמו לי ללא ספק".
כולל הביקור בישראל?
"אנשים לא מבינים כמה האוכל אצלכם נהדר, אני עדיין מפנטז על החומוס ועל כל הסלטים הקטנים שמחלקים בפתיחת ארוחה במסעדות שביקרתי בהן. והכל טרי, אני מניח שזה בגלל האקלים הלח. אם זה לא היה טרי זה היה נרקב".
זה הזיכרון הכי בולט שלך מאיתנו?
"האוכל והאנשים היפים של תל אביב. הישראלים הם אנשים מאוד שזופים באופן טבעי, זה מדהים".
מחכים ל"מועדון הלקוחות של דאלאס"? דברו על זה בפייסבוק