פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אקסטרים מייקאובר": רק למי שעדיין לא מאס בטלוויזיה שנוצרה כדי "לרגש"

      עבור מי שמוכן להתמסר לז'אנר, "אקסטרים מייקאובר" עשויה היטב - אבל מי שנמאס לו משורש ר.ג.ש. על המסך יצטמרר מעסקת החליפין: סיפור עצוב תמורת שפכטל וצבע

      "אקסטרים מייקאובר": רק למי שעדיין לא מאס בטלוויזיה שנוצרה כדי "לרגש"

      בסוף שנות ה-90 כולם דיברו בישראל על הפרסומת של קפה עלית, "רפי תרגש אותי!". היה בה משהו שהצליח להתסיס ובאמת להיות נושא שיחה – היא היתה מעצבנת, אבל היה לה האליבי של "אמת דיברתי". והאינטונציה הדורשנית והמתפנקת היתה בדיוק מתאימה לעידן שלה – סוף שנות ה-90, כולם רוצים להיות יאפים עם ג'יפים, כולם מתחילים לגלות את הרוחניות במשקל נוצה, כולם רוצים להיות מחוברים לרגשות ולדבר עליהם. "תרגשו אותנו" היתה דרישה חדשה ומשונה באקלים הישראלי; אנחנו צברים. אנחנו מדלגים על ג'בלאות ומפריחים שממות, מה לרגש עכשיו?

      אבל הדרישה לריגושים לא רק שננעצה עמוק בבשר התרבותי הישראלי, עכשיו אין איך להוציא את הקוץ הזה גם עם כירורג. טלוויזית הריגושים בנויה בדיוק בכדי לספק את אותה תביעה יללנית של הגברת מהניינטיז – היא תשב על הספה בסוף היום, ספל חם בין ידיה, כרבולית על רגליה, וציפייה לדמעות קתרזיס שירטיבו את עיניה. הכתוב הוא בלשון נקבה אבל פונה לשני המינים במידה שווה, כל מי שחי בציפייה הזו שהמסך ירגש לו. כל השפה הטלוויזיונית נגועה בשורש ר.ג.ש: הפרומואים מבטיחים סדרה מרגשת, המנחות מתמוגגות אל הטלפרומפטר שיהיה גמר מרגש ומדאים ומאמם, שופטי ריאליטי מתחנחנים רגש רגש רגש. ומרוב שהכל מרגש-בכאילו כבר אי אפשר להבין מתי מרגש באמת.

      "אקסטרים מייקאובר" היא טלוויזיית ריגושים בלי לנסות ולהעמיד אפילו פנים שהיא משהו אחר – שלוש היתומות האמיצות וזקופות הקומה לבית שושן מתמודדות עם קשיי היומיום ללא נוכחות מבוגרים אחראיים בחייהן. הצוות המקצועי של "אקסטרים מייקאובר", בראשות עמוס תמם-מסוקס-וחם, לחלח עיניים מסיפורן, ומייד נחלץ לעזרתן. ואי אפשר שלא, צריך שיהיה לך גוש פחם בחזה כדי שלא לרצות לאסוף את הנערות האלו אל חיבוק פוקק עצמות והבטחה שיהיה בסדר.

      אקסטרים מייקאובר (יח"צ , קרדיט באדיבות ערוץ 10)
      מתוך "אקסטרים מייקאובר" (צילום: יח"צ)

      "אקסטרים מייקאובר" הישראלית עובדת היטב לז'אנר שלה. משהו במזג שלה מתאים לים תיכוניות, החום והחיבה שמורעפים בה מכל הכיוונים עוברים בכנות רבה יותר מאשר אצל הדוד סם. הגרסא האמריקאית כמו הרבה דברים באמריקה היא מתוקה מדי, גדולה מדי, עשירה מדי ודביקה הרבה הרבה יותר מדי. איכשהו בישראלית, כל העסק נדמה פחות נוטף חומרניות וניקור עיניים עד גועל. זה בהחלט מוגזם ודחוס – גם בית חדש, גם מלגת לימודים, גם מחווה חסרת פשר מכוכבי טלנובלת נעורים דרום אמריקאית, גם רכב, גם הצעת חתונה. עוד על עוד, מוקצף בעוד, עם קישוטי יותר מדי. מסע פיצוי על חיים שלמים שנדחס לפרק אחד שמהונדס כדי לרכוב רודיאו על בלוטות הדמעות. מרגש? כן, מרגש. זה עדיין לא הופך הכל לבסדר.

      חוץ מזה ש"אקסטרים מייקאובר" היא טלוויזיית "רפי תרגש אותי", היא גם מין טלוויזיית גשטאלט – חלק ייראו בה טלוויזיה רחומה, השימוש הנכון והטוב בכוחה של המדיה, הוכחה לזה שיש גם טוב בעולם. החלק השני ינוע בחוסר נוחות מול הנעשה על המסך. יש בה ב"אקסטרים מייקאובר" את האלמנט המעקצץ של פטרונות הסבל והגאולה דרך הביבים. גשו אלינו החלכאים והנדכאים, אנחנו נחבוש את פצעיכם ונמלא את בטנכם. אבל לפני זה – שעשעו אותנו בסיפורכם העצוב. תנו לנו לשמוח בנוחות חיינו, להתחבק ולשמוח שזה לא אנחנו.

      אקסטרים מייקאובר ישראל - פרק ראשון (יח"צ , ערוץ 10
נועה גרייבסקי)
      מתוך "אקסטרים מייקאובר" (צילום: יח"צ)

      מטבעות של כסף הן רק הצורה הברורה ביותר לערוך עסקאות, אבל תן וקח יש כל הזמן ובכל מקום. אז מה יש להתפלא ש"אקסטרים מייקאובר" גם היא חלק ממעגל שעובד על העיקרון הזה? ב"אקסטרים מייקאובר", כמו בכל טלוויזיית הר.ג.ש. אין באמת מעשים טובים או גמילות חסדים או נדבה. כלומר, אולי נעשים גם כאלו כתוצאת לוואי, על הדרך. אבל בפועל, כמו תמיד, יש מערכת עסקית וקרירה: ר.ג.ש. תמורת מ.כ.ר. האופטימים או הנאיביים יסתכלו על התמונה ויאמרו – הנה, לבנות לבית שושן יש בית חדש (קצת כעור בעיצובו, ומה זו השטות הזו של לב ענק באמצע הסלון, ניחא), כל השאר לא משנה. ואנחנו, שלא נשארו לנו עצמות נאיביות לטלוויזיית הריאליטי? אנחנו נביט על אותה תמונה, נאחל לבנות שושן שלא יידעו עוד צער, ונזפזפ הלאה למקום אחר שלא מוכרים בו סיפורי חיים עצובים וחסויות למטבחים מעוצבים בתמורה לשפכטל וצבע. שלא מוכרים בו טלוויזיה "מרגשת".

      מה אתם חשבתם על התוכנית? ספרו לנו בפייסבוק