פרק ראשון מתוך הספר "12 שנים של עבדות"

הואיל ונולדתי אדם חופשי, ובמשך יותר משלושים שנה נהניתי ממנעמי החירות במדינה חופשית – ובתום אותה תקופה נחטפתי ונמכרתי לעבדות, שם נותרתי עד שלאושרי ניצלתי בחודש ינואר 1853, אחרי שעבוד של שתים עשרה שנה – הועלתה האפשרות שתיאור חיי וגורלי לא יהיה חסר עניין בעיני הציבור.

מאז שובי אל חיק החירות אני ער לעניין הגובר במדינות הצפון בנושא העבדות. יצירות בדיון, המתיימרות לשרטט את מאפייניה מן ההיבטים הנעימים יותר וגם הדוחים יותר שלה, מופצות בהיקף חסר תקדים ולמיטב הבנתי מהוות כר פורה לביקורת ולדיון.

על העבדות אוכל לדבר רק במידה שראיתי אותה במו עיני – רק במידה שלמדתי וחזיתי אותה מבשרי. מטרתי היא למסור דיווח כן ונאמן של העובדות: לשוב ולספר את סיפור חיי ללא כחל וסרק ולהניח לאחרים לקבוע אם אפילו ביצירות הבדיון מצטיירת תמונה של עוול אכזרי יותר או של שעבוד חמור יותר.
ככל שעלה בידי לוודא את העבר, בני משפחת אבי היו עבדים ברוד איילנד. הם השתייכו למשפחה שנשאה את השם נו?רת?'אפ, שאחד מהם, שעקר למדינת ניו יורק, התיישב בהו?סיק שבחבל ר?נס?ל?יר. הוא לקח עמו את מינטוס נורת'אפ, אבי. עם מותו של אותו ג'נטלמן, כנראה לפני כחמישים שנה, נעשה אבי אדם חופשי אחרי שזכה להשתחרר על פי הוראת צוואתו.

הנרי ב' נורת'אפ מס?נד?י היל, משפטן ויועץ משפטי נכבד והאדם שלו אני חב, בחסדי שמים, את חירותי הנוכחית ואת שובי לחברת רעייתי וילדי, הוא נצר לאותה משפחה שבה שירתו אבות אבותי ושממנה נטלו את השם שאני נושא כיום. לעובדה זו אפשר אולי לייחס את העניין המתמיד שגילה בגורלי.

זמן מה אחרי שחרורו עבר אבי להתגורר בעיר מינ?רוו?ה שבמחוז א?ס?קס, ניו יורק, שם נולדתי אני בחודש יולי 1808. אין בידי הכלים לדעת בוודאות כמה זמן התגורר במקום זה. הוא עבר משם לגראנוויל שבמחוז וושינגטון, סמוך למקום הידוע בשם ס?ל?ייב?ו?רו?, שם עבד שנים אחדות בחוותו של קלארק נורת'אפ, אף הוא שאר בשרו של אדונו הקודם, ומשם עבר לחוות או?לד?ן שברחוב מו?ס, מעט צפונית לכפר סנדי היל; ומשם לחווה הנמצאת כיום בבעלותו של ראסל פראט, בדרך המוליכה מפורט אדוארד לא?רג?ייל, שם התגורר עד מותו, שחל ביום ה-22 לחודש נובמבר 1829. הוא הותיר אלמנה ושני ילדים – אני עצמי וג'וזף, המבוגר ממני. ג'וזף חי עדיין במחוז או?סו?וגו?, סמוך לעיר הנושאת אותו שם; אמי הלכה לעולמה בתקופת שביי.

אבי, אף כי נולד עבד וכרע תחת עול הקיפוח המעיק על בני גזעי האומללים, נהנה בזכות חריצותו ויושרו מיחס של כבוד, כפי שיוכלו להעיד רבים מן האנשים החיים עדיין הזוכרים אותו היטב. כל חייו עברו עליו בעיסוקים השלווים הקשורים לעבודת האדמה ומעולם לא ביקש לו תעסוקה באחת מאותן עבודות בזויות יותר, הנופלות בדרך כלל במיוחד בחלקם של בני אפריקה. הוא לא רק העניק לנו השכלה שעלתה על ההשכלה שלה זוכים בדרך כלל ילדים במצבנו, אלא גם, בזכות שקדנותו וחסכנותו, הצליח לצבור די רכוש כדי ליהנות מזכות ההצבעה.

הוא נהג לספר לנו על ראשית חייו; ואף כי רחש תמיד יחס חם וחיובי ביותר, ואולי אף יחס של חיבה, כלפי המשפחה שבביתה היה עבד, הרי גם הבין יפה את טיבה של שיטת העבדות ודיבר בצער על השפלת גזעו. הוא השתדל לטעת בנו רגשות מוסר וללמדנו להפקיד את אמוננו ולשים את מבטחנו באל, הפוקד את כל ברואיו, משפ?ל המעלה ועד רם המעלה. מה רבות הפעמים שבהן נזכרתי בעצותיו האבהיות בעודי מוטל בצריף עבדים באזורים הנידחים והמבחילים של לואיזיאנה, מתייסר בפצעים שספגתי מידיו של אדון בלתי אנושי על לא עוול בכפי ורק מייחל להיאסף אל הקבר שכיסה אותו, שיסוכך גם עלי מפני שוט הנוגש?. בחצר הכנסייה בסנדי היל מציינת אבן צנועה את מקום מנוחתו, אחרי שקיים את כל החובות שהן מנת חלקה של הספ?רה הצנועה שבה אינה לו האל להתהלך.

עד לאותה תקופה עסקתי בעיקר בעבודות המשק לצד אבי. בשעות הפנאי שניתנו לי שקדתי בדרך כלל על ספרי או ניגנתי בכינור – שעשוע שהפך לתשוקה המרכזית של ימי נעורי. מאז היה זה גם מקור נחמתי, שהעניק שמחה ליצורים הפשוטים שעמם נגזר עלי להיות, שתעתע במשך שעות רבות במחשבותי והסיחן מההתעסקות הכאובה בגורלי.

בחג המולד של שנת 1829 נשאתי לאישה את אן המפטון, נערה צבעונית שהתגוררה אז בקרבת ביתנו. הטקס נערך בפורט אדוארד בידי טימותי א?די, שופט השלום של העיר ועד היום אזרח נכבד של המקום. באותם ימים כבר התגוררה אן זמן רב בסנדי היל אצל מר ב??יירד, בעליו של פונדק העיט, וכן בבית משפחת הכוהן אלכסנדר פ??ר?או?דפ?יט מס?ייל?ם. ג'נטלמן זה הנהיג במשך שנים רבות את האגודה הפרסביטריאנית בעיר זו ורבים רחשו לו כבוד על למדנותו ואדיקותו. אן עדיין זוכרת בהכרת טובה את חביבותו היתרה של אותו איש טוב ואת עצותיו המצוינות. היא אינה יודעת בוודאות מי היו אבות אבותיה, אבל בעורקיה זורם דם של שלושה גזעים. קשה לדעת מה גבר על מה – האדום, הלבן או השחור. אבל השילוב של כל אלה העניק לה ארשת ייחודית אך נעימה, שנדיר למצוא כמותה. למרות דמיון מסוים אי אפשר להגדירה כרבע-אפריקאית, קבוצה שאליה, טרם ציינתי זאת, השתייכה גם אמי.

זמן קצר בלבד קודם לכן הותרתי מאחורי את ימי קטינו?תי ובחודש יולי שקדם לכך הגעתי לשנתי העשרים ואחת. בהעדר עצתו ועזרתו של אבי, והואיל ועתה נדרשתי לפרנס רעיה הסמוכה על שולחני, החלטתי לשקוד בחריצות על חיי, ולמרות מכשול צבע עורי והמודעות למעמדי הפשוט, הפלגתי בחלומות על הזמנים הטובים שיבואו, שבהם, כגמול על מאמצי, יהיה ברשותי מעון צנוע וכברת אדמה סביבו, שבאמצעותם אוכל למצוא אושר ונוחות.

מיום נישואי ועד היום הזה, האהבה שאני רוחש לאישתי הייתה כנה ואיתנה; ורק מי שהכיר את הרוך היוקד בלב אב כלפי יוצאי חלציו יידע להעריך את רגשותי כלפי הילדים האהובים שנולדו לנו מאז. את הדברים הללו נדמה לי ראוי והכרחי לומר למען יידעו ויבינו קוראי הדפים האלה עד מה חריף היה הסבל שנגזר עלי לשאת.

מיד עם נישואינו קבענו את ביתנו במבנה הצהוב הישן שעמד אז בקצהו הדרומי של הכפר פורט אדוארד, ושמאז אותם ימים הפך לבית אחוזה מודרני שבו התגורר לאחרונה קפטן לאת'רופ. המבנה מוכר בשם בית המצודה. אחרי ארגון המחוז נערכו לפעמים משפטים במבנה זה. הוא גם נפל בידי ב??רגו?ין בשנת 1777, הואיל ועמד סמוך למצודה הישנה על גדתו השמאלית של נהר ההדסון.

במהלך החורף הועסקתי יחד עם אחרים בתיקון תעלת שמפליין, בקטע שהיה תחת פיקוחו של ויליאם ון נו?רטוויק. הממונה הישיר על האנשים שעמם עבדתי היה דייויד מ?קאיצ'רון. באביב, עם פתיחת התעלה לשיט, יכולתי לרכוש בכסף שחסכתי משכר עבודתי צמד סוסים ודברים נוספים שהיו נחוצים לעסקי ההובלה בדרכי המים.

שכרתי לי לעזר כמה פועלים חרוצים והשגתי חוזים להשטת רפסודות גדולות של עצים מאגם שמפליין לטרו?י. בכמה מן המסעות הללו התלוו אלי דאי?יר ב??קווית' ואדם בשם מר ב??ראט?מי, איש ו?ייטהול. במהלך העונה למדתי להכיר היטב את אמנות השטת הרפסודות על כל רזיה – ידע שיאפשר לי לימים להושיט שירות מועיל לאדון נכבד ולעורר פליאה בלב חוטבי העצים חסרי הבינה על גדות הב?איו? ב??ף.

באחד ממסעותי לאורך אגם שמפליין דיברו על לבי לבקר בקנדה. נסעתי למונטריאול, ביקרתי בקתדרלה ובאתרים אחרים בעלי עניין בעיר, ומשם המשכתי ונסעתי לקינגסטון ולערים אחרות ורכשתי ידע על האזורים השונים, שאף הוא עתיד להיות לי לימים לעזר, כפי שיסופר סמוך לסופו של סיפור זה.

עם סיום חוזי העבודה בתעלה לשביעות רצוני ולשביעות רצון מעבידי, והואיל ועתה, עם הפסקת השיט בתעלה, לא אביתי לשבת בחיבוק ידיים, חתמתי עם מידד גאן על חוזה נוסף לחטיבת כמות גדולה של עצים. בתחום זה עסקתי בחורף 1831–1832.

עם בוא האביב שמנו לנו למטרה, אן ואני, למצוא משק חקלאי בסביבת מגורינו. אני הורגלתי מילדותי לעבוד בעבודות חקלאיות והעיסוק הזה הלם יפה את נטיות לבי. לפיכך ערכתי הסכם לרכישת חלק מחוות אולד?ן הישנה, שבה התגורר אבי בעבר. עם פרה אחת, חזיר אחד, צמד שוורים משובחים שרכשתי זמן לא רב קודם לכן מלואיס בראון איש הרטפורד, ועוד כמה נכסים וחפצים אישיים, נכנסנו אל ביתנו החדש בקינגסברי. באותה שנה שתלתי מאה דונמים של תירס, זרעתי שדות גדולים של שיבולת שועל והתחלתי לעסוק בחקלאות ככל שאיפשרו לי אמצעי. אן טיפלה בחריצות בבית בעוד אני עמל ושוקד על עבודת השדה.

במקום הזה התגוררנו עד שנת 1834. בעונת החורף היו לי הזמנות רבות לנגן בכינור. כמעט בכל מקום שבו התאספו אנשים צעירים לרקוד, שם הייתי גם אני. שם כינורי יצא לתהילה בכל הכפרים הסמוכים. גם אן, במהלך התקופה הארוכה שעשתה בפונדק העיט, עשתה לה שם לא מבוטל כטבחית. בשבועות שבהם התכנס בית הדין ובאירועים ציבוריים, היא נשכרה לעבוד בשכר גבוה במטבח בית הקפה של שריל.

בזכות השירותים שנתנו, שבנו תמיד הביתה עם כסף בכיסינו; וכך, בעקבות הנגינה, הבישול והעבודה החקלאית מצאנו את עצמנו חיש מהר נהנים משפע, ולמען האמת היו חיינו מאושרים ומצליחים. אכן, מה טוב היה אילו נשארנו בחווה בקינגסברי; אבל הנה באה השעה שבה נגזר עלינו להתקרב צעד נוסף אל עבר הגורל האכזר הממתין לי.

במרס 1834 עקרנו לסרטוגה ספרינגס. התגוררנו בבית שהיה בבעלותו של דניאל או'בריאן, בחלקו הצפוני של רחוב וושינגטון. בשעתו החזיק אייזק טיילור אכסניה גדולה בשם וושינגטון הול, בקצה הצפוני של ברודוויי. הוא שכר את שירותי כרכב כרכרה, ובתפקיד זה עבדתי אצלו שנתיים. בתום אותה תקופה הועסקתי בדרך כלל בעונת הקיט, וכמוני גם אן, במלון ארצות הברית ובפונדקים נוספים במקום. בעונות החורף הסתמכתי על כינורי, אם כי בתקופה שבה הונחה מסילת הברזל של טרוי וסרטוגה השקעתי בה ימים רבים של עבודה קשה.

בסרטוגה נהגתי לרכוש את החפצים הנחוצים למשפחתי בחנויותיהם של מר סיפאס פארקר ומר ויליאם פרי, אדונים שבזכות נדיבותם רחשתי להם רגשות הערכה עזים. מסיבה זו, שתים עשרה שנים אחר כך, ביקשתי להפנות אליהם את המכתב שיצורף בהמשך ואשר היה האמצעי לגאולתי הברוכה בידיו של מר נורת'אפ.

כשהתגוררתי במלון ארצות הברית פגשתי עבדים רבים שהתלוו לאדוניהם ממדינות הדרום. הם היו תמיד לבושים ומצוידים היטב, ודומה היה שהם נהנים מחיים קלים ושרק מעט מדאגות החיים הרגילות מטרידות אותם. פעמים רבות הם פתחו בשיחה בנושא העבדות. גיליתי שכמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, מטפחים תשוקה כמוסה לחופש. כמה מהם ביטאו עניין נלהב ביותר בבריחה ונועצו בי בדבר הדרך הטובה ביותר לממש זאת. אך בכל המקרים די היה בחשש מפני העונש שיוטל עליהם עם לכידתם מחדש והשבתם להרתיע אותם מן הניסיון לברוח. הואיל וכל חיי נשמתי את האוויר החופשי של הצפון, וידעתי כי בחזי שוכנים אותם רגשות ונטיות לב השוכנים בחזהו של האדם הלבן; ועוד יותר מכך, כי תבונתי אינה נופלת לפחות מתבונתם של כמה אנשים שעורם בהיר משלי, לא תפסתי, אולי גם מתוך עצמאות יתרה, כיצד יכול אדם להשלים עם חיים במצבו השפל של העבד. לא יכולתי להבין איזה צדק עשוי להיות בחוק, או בדת, הדוגלים או מכירים בעקרון העבדות; ומעולם, אני גאה לומר, לא חדלתי להשיא לכל מי שפנה אלי את העצה להמתין לשעת הכושר ולהימלט אל החופש.

המשכתי להתגורר בסרטוגה עד אביב 1841. הציפיות המחמיאות שהשיאו אותנו שבע שנים קודם לכן לעזוב את בית החווה השקט אשר על גדתו המזרחית של ההדסון לא התממשו. אמנם חיינו היו תמיד נוחים, אך לא עשינו חיל. החברה ואורח החיים באותה עיר מרחצאות נודעת לתהילה לא נועדו לשמר את המנהגים הפשוטים של חריצות וחסכנות שאליהם הורגלתי, אלא אדרבה, להחליפם במנהגים אחרים, בנטייה לבטלנות ולפזרנות.

באותם ימים היינו הורים לשלושה ילדים – אליזבת, מרגרט ואלונזו. אליזבת, הבכירה, עמדה בשנתה העשירית, מרגרט הייתה צעירה ממנה בשנתיים, ולאלונזו הקטן מלאו אז בדיוק חמש שנים. הם מילאו את ביתנו בעליצות. קולותיהם הצעירים ערבו כמנגינות לאוזנינו. מגדלים רבים פורחים באוויר בנינו אמם ואני למען הילדים התמימים הללו. כשלא עבדתי, נהגתי תמיד לטייל עמם, לבושים במיטב מחלצותיהם, ברחובות סרטוגה ובגניה. נוכחותם שימחה את לבי ואימצתי אותם אל חיקי באהבה חמה ורכה ממש כאילו עורם הכהה היה צח כשלג.
עד כה אין בסיפור חיי שום דבר יוצא דופן – יש בו רק התקוות המוכרות לכל אדם, האהבות והעמל של אדם צבעוני פשוט המפלס את דרכו הצנועה בעולם. אלא שעתה הגעתי לנקודת מפנה בקיומי – אל ספו של עוול שלא ניתן להביעו במילים, אל צער וייאוש. צלו של הענן הלך והתקרב, אימה חשכה שעתידה לבלוע אותי אל קרבה, להסתירני מעיני כל הקרובים לי ולחסום מפני את אורו המתוק של החופש למשך שנים רבות ומפרכות.


12 שנים של עבדות/ סולומון נורת'אפ, בתרגום ברוריה בן-ברוך, הוצאת דיונון וציבלין