כשעושים סרט על גיבור מיתולוגי כמו הרקולס צריך להכיר היטב את החומר. ואכן, ניכר שיוצרי "הרקולס: האגדה מתחילה", עשו תחקיר מקיף לפני הצילומים: הם צפו ב"300", אולי אפילו פעמיים, וגם ב"גלדיאטור", "טרויה" וגם ב"ספרטקוס" (הסדרה, לא הסרט של קובריק), ובעיקר שיחקו בכל משחקי "God of War" בפלייסטיישן. ייתכן שהם גם קראו איזה ספר על המיתולוגיה היוונית לילדים.
"הרקולס" הנוכחי (הגירסה הראשונה, ולא האחרונה, של הרקולס שמגיעה לאקרנים השנה; בקיץ יגיע סרט "הרקולס" נוסף, ועד אז ככל הנראה כבר תשכחו שהסרט הנוכחי התקיים אי פעם), הוא מקבץ של טרנדים, חיקויים, וקלישאות המבוצעים בסרט שהיה רוצה תקציב גדול יותר. התוצאה - אין מה לומר- קצת מגוחכת, ושמו של הסרט הלך לפניו: זה סרט שהוכרז מראש כאחד הדברים האיומים ביותר שקרו לעולם הקולנוע השנה או בכלל. ונכון שה"הרקולס" הזה מגוחך וקאמפי למדי, הסגנון הוויזואלי לא אחיד, האפקטים הממוחשבים לפעמים מביכים והאקשן מטופש. אבל אולי זאת העובדה שראינו את "אני, פרנקנשטיין" השבוע שגרמה לכל דבר אחר להיראות כמו יצירת מופת בהשוואה. ההרקולס הזה יכול דווקא להיות די מהנה; אם מגיעים אליו ברמת הציפיות הנכונה, כמובן.
הבלגן מתחיל כבר בתסריט, וביחס שלו למיתוס של הרקולס: מצד אחד נראה שהוא מנסה לעשות מעשה "טרויה" לקחת את המיתוס המקורי ולהוציא ממנו את האלים ומעשי הכשפים, כדי להפוך אותו לסיפור מציאותי יותר אבל בו בזמן הוא מנסה להיות גדול מהחיים כל כך שהוא נראה כמו סרט מצויר, ולכלול את כל סיפורי רומא/יוון העתיקה בבת אחת. בגירסה הזאת הרקולס הוא בנם של מלכה ושל אל שיועד להביא לקץ שלטונו האכזר של אביו החורג, נאבק באח למחצה נקמני, מאוהב בדוגמנית, נשלח לגלות, נשבה, חוזר, הופך לגלדיאטור, מנהיג מרד ובטח היה מספיק גם להילחם בצבא הפרסי ולנצח את מגהטרון אם היה זמן. זאת מיתולוגיית-סבון סטנדרטית למדי, אבל סבירה, למי שאוהב דברים כאלה.
קלן לוץ מגלם כאן את הרקולס, והוא ניחן בכל הכישורים הדרושים כדי לגלם אותו הרבה מאוד שרירים ומעט מאוד חולצה. את אהובתו מגלמת הדוגמנית גאיה וייס, שלמרות נוכחותה בסרט הזה עוד עשויה להפוך לכוכבת, בשל היכולת שלה להיות יפהפייה ברמה שגורמת לך לא לשים לב למה שהיא אומרת. העלילה כוללת, כמובן, הרבה שטויות, אבל לפחות היא קרובה יותר למיתוס המקורי מהגירסה של דיסני.
אפשר היה ליהנות מ"הרקולס" יותר כסרט מטופש למדי שהולכים אליו בשביל האקשן, אילו רק היה שווה לראות אותו בשביל האקשן. רני הארלין נחשב פעם לבמאי אקשן בכיר; הוא עשה סרט "מת לחיות" כשזאת עוד היתה סיבה לגאווה. ב"הרקולס" יש הרבה סצינות שהיו אמורות להיות מגניבות בהחלט: קרבות חרבות, מגנים, אגרופים, חניתות, שרשראות ומין שוטים שעשויים מברקים. ייתכן שאת אותם חומרים ממש, אפשר היה להפוך לסצינות אקשן מלהיבות אם הן לא היו ערוכות כל כך גרוע. אנשים עפים לכל הכיוונים וזורקים חניתות זה על זה, קשה להבין מי מגיע מאיפה ולמה, ואז באמצע הקפיצה הם תמיד קופאים פתאום לכמה פריימים של הילוך איטי-מאוד וממשיכים.
זה לא הסרט הראשון ולא האחרון שמשתמש בטכניקה הזאת כן, זה נראה מגניב ב-"300" אבל כאן זה נראה כמו חיקוי חסר השראה, כמו סרט של תלמיד בית ספר שבניסיון לעשות "כמו בסרטים" לחץ על pause ברגעים אקראיים באמצע כל קפיצה. מבחינת הפקה, תפאורה ואפקטים, הרבה מהסרט מושקע במידה סבירה בהחלט אבל פעם בכמה דקות מגיע רגע כל כך מפדח, ציור-רקע כל כך עלוב או אפקט ממוחשב ברמה שאין לה מקום בסרט קולנוע הוליוודי.
ולמרות הכל, זה לא סרט החרבות-והסנדלים הגרוע ביותר שנוצר, או אפילו הגירסה הגרועה ביותר של הרקולס. "הרקולס" הנוכחי הוא לא בדיוק סרט טוב, אבל הוא לפחות יכול להיות סרט גרוע מהנה, אם תגיעו במצב רוח למיתולוגיה צ'יזית.
האם תצפו ב"הרקולס"? ספרו לנו בפייסבוק