פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סוכריות": סרט מדכא ומבולגן שלא מושיט יד אל צופיו

      יש להעריך את יוסף פיצ'חדזה על האומץ להשתמש בחומרים האפלים של החיים, אבל התוצאה כושלת במבחן הקהל: "סוכריות" הוא סרט מדכדך, לאוהבי הבמאי בלבד

      "סוכריות": סרט מדכא ומבולגן שלא מושיט יד אל צופיו

      הבמאי יוסף פיצ'חדזה הפציע בתודעת הקהל בשנת 1996 עם הסרט "לנגד עיניים מערביות". זאת היתה יצירה שונה מאוד בנוף הקולנוע הישראלי דאז, שהציגה לצופים המעטים שלה מרחב קולנועי פיוטי, ספוג בטעמים וריחות מיוחדים במינם. פיצ'חדזה עיצב עולם של גברים אבודים ועצובים, רומנטיקנים בנשמתם, שמשיקים לרוב לעולם הפשע ואינם בוחלים בשימוש בנשק חם. העולם של פיצ'חדזה נרקח מחומרים שמקורם בקולנוע עצמו, בעיקר האירופאי האליטיסטי. למרות הסירוב העיקש של פיצ'חדזה להתכתב עם הסביבה התרבותית המיידית שלו בישראל, היה ברור שנולד כאן יוצר מרתק, אם כי כזה שפוטנציאל הקהל שיידע להעריך את פועלו הוא מצומצם מאוד. מאז סרטו הראשון, פיצ'חדזה יצר רק סרטים מעטים. בשנת 2000 שחרר לאוויר העולם את "בסמה מוצ'ו", שהרחיב את עולם הגברים האבודים למעין סימפוניה קולנועית הזויה, שמעטים ידעו לעכל. בשנת 2004 יצר את "שנת אפס", סרט שעדיין נצפה על-ידי מעטים, אך נתפס כעבודה בוגרת, מאוזנת ומשוכללת יותר מהקודמות וייצב את מעמדו של פיצ'חדזה כיוצר נחשב.

      כעת, עשור שלם אחרי הסרט הקודם, מגיע למסכים סרטו הרביעי של יוסף פיצ'חדזה, "סוכריות". למקרא תקציר העלילה של הסרט, שעוסק בסכסוך עקוב מדם בין יצרן ממתקים פלסטיני לתאגיד מזון ישראלי דורסני, ניתן היה אולי לטעות ולחשוב שפיצ'חדזה זנח מאחור את עולמו הקולנועי הייחודי והחליט לעשות "סרט סכסוך", שיזכה לחיבוק חם מהפסטיבלים הבינלאומיים. צפייה בסרט מוכיחה, שההיפך הוא הנכון. למרות החומרים הפוליטיים לכאורה, "סוכריות" הוא כנראה הסרט הכי מנותק מהמציאות והכי פרטי בכוונותיו, שפיצ'חדזה עשה עד היום. גם הפעם פי'צחדזה רוקח סרט של אנסמבל, שמבוצע על-ידי שפע שחקנים משובחים, רובם כאלה שכבר השתתפו בסרטיו הקודמים ונתפסים כחלק בלתי נפרד מעולמו הקולנועי. מכרם ח'ורי הוא סלאח, איש הממתקים הפלסטיני, שמבקש להקים רשת חנויות ממתקים ועל כן מעצבן את קלאוזנר בגילומו של שמואל וילוז'ני, ראש תאגיד הממתקים הישראלי, שכבר נוטר לו בעקבות השתלטותו על שוק הקפה השחור. לתמונה נכנסים גם שני רוצחים שכירים מלנכוליים (מוני מושונוב ועזרא כפרי), שותף גרמני בעל עבר משפחתי נאצי (מייקל סרנה), זוגתו הצעירה (שרה אדלר), בן טיפוחיו היהודי של סאלח (מנשה נוי) ועוד.

      סוכריות (יח"צ)
      תלוש מתמיד מקונטקסט הקולנוע הישראלי. מתוך "סוכריות" (צילום: יח"צ)

      עלילת הסרט הנוכחי של פיצ'חדזה מתפתחת - יותר מבסרטיו הקודמים - לפי הגיון לא ריאליסטי, שמוביל אותו לרגעים להיראות כמו חלום או יותר נכון סיוט. חומרי הנפש של היוצר מונחים על המסך באופן שמרגיש חופשי, נעדר משמעת, אפילו מבולגן. "סוכריות" הוא גם סרט שחור משחור מבחינת האווירה שלו, שמרשה לעצמו להתפלש בתחושה חונקת של שכול - מה שבסרטים הקודמים היה נדמה כמלנכוליה, הולך ב"סוכריות" לכיוון של מרה שחורה. אין תקווה ב"סוכריות", אין התעלות נפש, וכל אהבה סופה מוות. אין ספק שהטרגדיה המשפחתית האישית אותה עבר פיצ'חדזה לפני כמה שנים היא המנוע הרגשי של הסרט, הסיבה המרכזית של מהלכיו העלילתיים ואווירתו. ספק אם הבחירה של פיצ'חדזה להניח את החומרים הנפשיים האלה שלו על המסך ללא סינון מיטיבה עם התוצאה הסופית.

      קשה שלא להעריך את הכישרון הקולנועי הייחודי של פיצ'חדזה ואת דבקותו בעולם האישי שלו, שמרגיש תלוש מאי פעם מהקונטקסט של הקולנוע הישראלי העכשווי. עם זאת, קשה גם לומר ש"סוכריות" הוא סרט טוב. התחושה ששוררת לאורכו היא שהבמאי מתמכר ומתמסר לחומריו הנפשיים ומשתמש בבד הקולנוע כדי לנבור בעולמו הפנימי, אולי אף להתפלש בו, מבלי להושיט יד לצופיו. האופן שבו פיצ'חדזה והצלם הגרמני שלו פרד קלמן ("הסוס מטורינו"), שולטים באסתטיקה הקולנועית מעורר הערכה רבה. למרות זאת, "סוכריות" נותר חוויה קולנועית מבולגנת ומעיקה, שמומלצת אך ורק לאוהדיו המושבעים ביותר של הבמאי.

      האם תצפו ב"סוכריות"? ספרו לנו בפייסבוק