פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מועדון הלקוחות של דאלאס": הניצחון הגדול של מתיו מקונוהי

      תשכחו כל מה שאתם יודעים על מתיו מקונוהי. לנגד עינינו הוא ממציא את עצמו מחדש כשחקן אופי מבריק, שמצליח לגרום לכל מה שסביבו, אפילו לסרט הטוב הזה, להחוויר בהשוואה

      "מועדון הלקוחות של דאלאס": הניצחון הגדול של מתיו מקונוהי

      מתיו מקונוהי ניצח. אנחנו עדיין לא יודעים אם הוא יזכה באוסקר על תפקידו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" (אם כי כל ההימורים נוטים לטובתו), אבל אפילו אם הוא יפסיד, הוא ניצח. איכשהו, השחקן שנכנס ל-2013 ככוכב של קומדיות רומנטיות צ'יזיות, שסימן ההיכר שלו היה הופעה ללא חולצה ועצם מראה פניו גורם לריח קל של וזלין לעלות באף, יצא ממנה שחקן איכותי מהשורה הראשונה, עם ים של שבחים ואוסקר – כאמור – כמעט בכיס. ההופעה שלו ב"מאד", בחלק הרחוק של השנה, עשתה הרבה כדי לרכך את המבקרים ולשכנע אותם שאולי מדובר פה בכל זאת באדם ששווה לשים עליו עין, אבל היה זה "מועדון הלקוחות של דאלאס" שסגר את העסק. מקונוהי נותן כאן את הופעת חייו, חד משמעית. לא משנה עם איזה דעות קדומות הגעתם עליו בכניסה לסרט, אי אפשר להתכחש לכך שהמשחק שלו פה הוא מהגדולים.

      מקונוהי מגלם את רון וודרוף, קאובוי, גבר-גבר, תושב טקסס שמתפרס מאלקטרוניקה, הימורים ורמאויות קטנות ומתעניין בסקס, סמים ורודיאו, עד שיום אחד הוא מגיע לבית חולים. מתברר שמה שהורג אותו הוא לא מכת החשמל שקיבל ולא הכמויות המרשימות של סמים שהוא צורך: הוא חולה. ולא סתם חולה, אלא בדבר החדש והמוזר הזה, איידס. מדובר בתחילת שנות השמונים, ובאותה תקופה אם שמעת על איידס בכלל, שמעת עליה כ"מחלה של הומואים". לכן וודרוף משוכנע שנפלה טעות: הוא הרי לא מתרומם. להיפך, הוא מקפיד להיות צר-אופק והומופוב, וזה בטח אמור להקנות לו חסינות מפני מחלות מין, לא? אבל, בין אם הוא יודה בכך או לא, הגוף שלו הולך ומתמוטט, והרופאים טוענים שנשארו לו 30 יום לחיות. וודרוף הולך לאן שאנשים נואשים הולכים: למקסיקו. שם הוא מגלה שאם רק חוצים את גבול ארצות הברית ניתן להניח את הידיים על אוצר של תרופות שלא אושרו על ידי מנהל התרופות האמריקאי, ושחולים רבים כמוהו מוכנים לשלם כסף טוב עבור התרופות האלה. בזמן השאול שנותר לו על פני האדמה הוא מקים עסק מצליח לייבוא של סמים, לא ממש מסוכנים, אבל גם לא לגמרי חוקיים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מקונוהי נעלם לגמרי בתוך הטיפוס העצבני והמעצבן הזה. מתוך "מועדון הלקוחות של דאלאס" (צילום: יח"צ)

      מבחינה פיזית, נראה שמקונוהי עשה כאן את "תרגיל כריסטיאן בייל" הידוע: לצורך התפקיד הוא פשוט הפסיק לאכול במשך כמה חודשים. במקום מסת השרירים הרגילה שלו הוא נראה כאן כדחליל דקיק. אבל הרעבה עצמית זה לא הכל: זה האופן שבו מקונוהי נעלם לגמרי בתוך הטיפוס העצבני והמעצבן הזה. הוא מתחיל בתור רדנק – "ערס" מהדרום האמריקאי, ששונא את כל מה ששונה ממנו, ומתפתח בהדרגה לרדנק שנאלץ לקבל את מה ששונה ממנו, גם אם הוא עדיין לא מת על זה.

      מדהים עוד יותר שלמקונוהי יש פה תחרות קשה על תואר השחקן הטוב ביותר בסרט הזה. השותף שלו הוא ג'ארד לטו, המגלם את ריאון, טרנסג'נדרית שהופכת לשותפתו של וודרוף לעסקים. כמו שיטת ה"הפחת משקל מיד, קבל אוסקר ביד", גם גילום דמות בעלת מיניות שונה מזו של השחקן יכול להיחשב לשיטה בדוקה וקלה לקבל הכרה ופרסים, וג'ארד לטו ממילא נראה תמיד טוב כאישה. אבל זה יותר מעניין האיפור: לטו חוצה כאן לגמרי את גבולות המגדר. העדות הטובה ביותר לכך היא דווקא הסצינה הבודדה בסרט שבה הוא מופיע בבגדי גבר – חליפה ‏ועניבה, ופשוט לא נראה שייך. בלי הרבה מניירות גופניות הוא מבהיר שהוא היה מרגיש הרבה יותר ‏בנוח בשמלה.‏ ריאון אמנם מהלכת קרוב מאוד לקצה הסטריאוטיפ ההומוסקסואלי/טרנג'נדרי ה"פאבולוס", אבל עד סוף הסרט היא מצליחה לשכנע כדמות מקסימה בפני עצמה.

      שני השחקנים האלה מספקים די והותר סיבות לראות את הסרט, וטוב שכך, כי שאר הסרט לא ברמה שלהם. הוא טוב, אבל הוא רק לא טוב ברמה של מקונוהי. החלק הטוב של הסרט – החלק הפרוע, המשוגע, ההולך-למות-ממילא-אז-לעזאזל-הכל – הוא חצי ‏השעה הראשונה שלו, שבה וודרוף מידרדר לאשפתות. בהמשך הגיבור הופך לשפוי יותר, ואיתו ‏הסרט. ואלה חדשות מצוינות, כמובן, לגיבור, אבל פחות מזה לסרט, שהופך לפחות מעניין. הוא נופל ‏למלכודת של הרבה סרטים מבוססי-סיפור-אמיתי: להלל יותר מדי את הגיבורים האמיתיים שלהם, ‏ולהפוך את היריבים בסיפור לנבלים מובהקים מדי. להיות חולה איידס בתחילת האייטיז היה ממש לא כיף, כמובן (גם היום זה לא פיקניק), אבל על פי הסרט, נראה שהבעיה העיקרית של אותם חולים לא היתה גופם שלהם שבגד בהם, אלא חברות התרופות המרושעות שהחליטו משום מה להפוך אותם לשפני ניסוי.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ג'ניפר גארנר מול מקונוהי - כמו ‏לראות ילד משחק כדורסל מול מייקל ג'ורדןמתוך "מועדון הלקוחות של דאלאס" (צילום: יח"צ)

      וודרוף, לעומת זאת, מוצג כאוסקר שינדלר של טקסס.‏ מן הסתם יש הרבה אמת בסיפור, אבל קשה להאמין שהכל היה כל כך שחור ולבן גם בחיים. הסרט מתארך קצת יותר מדי, מתעסק ‏בבירוקרטיה ונהלי ייבוא תרופות טיפה מעבר לגבול המאפשר להם להישאר מעניינים, וכל מה שאינו זוג השחקנים הראשיים הוא לא מבריק. כך, למשל, ג'ניפר גארנר, בתפקיד רופאה שמתיידדת עם וודרוף. בדרך כלל גארנר היא שחקנית חביבה, אבל כאן היא מונוטונית ומעצבנת – אולי פשוט משום שהיא לא בליגה של השחקנים שלידה. לראות אותה כאן באותה הסצינה עם מקונוהי זה כמו ‏לראות ילד משחק כדורסל אחד על אחד מול מייקל ג'ורדן.‏ אם הייתם מספרים לנו לפני שנה שנשווה את מקונוהי לג'ורדן היינו מאשפזים אתכם.

      מצפים ל"מועדון הלקוחות של דאלאס"? ספרו לנו בפייסבוק