השבוע מציינים עשור ליצירת הפייסבוק, כלי בזבוז הזמן המשמעותי ביותר מאז המצאת האינטרנט. בין ניסיון למצוא את הסלב שהכי דומה לנו, לבחינת איזה סוג אוכל אנחנו או לבדוק כמה זמן בילינו סה"כ באתר העולם נשאר מחובר לעצמו ומנותק חברתית מכל מי שלא ברשת החברתית. איך שלא נביט על זה, פייסבוק הפך להיות חלק משמעותי בחיינו ובאופן שבו אנחנו מתקשרים עם העולם.
ועם זאת, יש חוסר תואם כמעט הזוי בין המקום המשמעותי של צורת התקשורת/בילוי/לייקים בחיינו לבין הייצוג האמנותי שלה. עבור מגרש משחקים שרבים מאנשי העולם המערבי משחקים בו, נדמה שעולם הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה כמעט מתעלמים ממנו. נסו לחשוב על סרטים שמתעלמים מקיום מכשירים סלולריים מאז שנות האלפיים ואולי תהיה לכם תמונה יותר ברורה של המוזרות שבסיטואציה. פתאום נראה טיפשי לחלוטין שתוכנית על דייטים או סרט על בני נוער לא יערבו את הרשת החברתית כחלק אינטגרלי מהעלילה.
נכון, היה לנו את "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר ומפה לשם אפשר לראות איזה דמות טלוויזיונית שמחפשת אהוב ישן באמצעות האייקון הכחלחל, אבל ביחס למיקום המשמעותי של הפייסבוק בעולם - 1.11 ביליון משתמשים פעילים, שזה קצת יותר משביעית מאוכלוסיית העולם זה מספר פעוט לחלוטין. האמנות נוטה להגיב לסביבה, אז למה הסביבה הווירטואלית המשמעותית ביותר בחיינו בשנים האחרונות דופקת נפקדות?
יש שיגידו שזה עניין של זמן. לספרות לוקח בין חמש לעשר שנים לרוב להגיב לתמורות חברתיות, לטלוויזיה בין שנה לשלוש ולמוזיקה בסביבות חצי שנה עד שנה פלוס מינוס, אבל הזמנים האלו נמצאים במגמת האצה מפחידה, בין היתר גם בעקבות תהליך הגלובליזציה ושבירת מחסומי המיקום ש- היי איזה קטע גם הפייסבוק תורם לה. יהיו גם מי שיקבעו שהסיבה להתעלמות מהרשת היא חוסר העניין שבה, אך מספר יצירות בנושא טוויטר, טאמבלר ורשתות חברתיות אחרות מבטל במעט את הטיעון הזה.
אולי זה בכלל חוסר הקוליות שבעניין, שהרי הרשת הפופולרית מכולם לעד תהיה קצת אפורה מדי לסופרים, תסריטאים או מוזיקאים, אבל זה מעולם לא עצר אותם מלהתייחס לפוליטיקה או נושאים תרבותיים יבשים אחרים. הסטטוס, הלייק, הקבוצות ואפילו פארמוויל (יימח שמו וזכרו) נחשפו בפרק ההוא ב"סאות' פארק", בסרט ההוא של פינצ'ר ובשיר הזה של... אהמ... אף אחד. עבור תופעה חברתית נרחבת כפייסבוק, מדובר בשערורייה של ממש.
דוגמה הפוכה אפשר למצוא במוצרי אפל. עוד בשנות התשעים החלו להיראות יותר ויותר מוצרי אפל על המסך מאשר שנמכרו באותם השנים. הPC- שלט במשחק, אבל אפל שלטו בתעשייה. הסיבות לכך נטועות בהחלטה ברורה של ראשי אפל לפעול לכיוון של פרסומות סמויות, בין אם ע"י מימון ישיר ובין אם בעזרת סיפוק כלים ליוצרים או להפקה. הבחירה הזו השתלמה בדיעבד כאשר הפכה את אפל לדבר המגניב ביותר בערך בתקופה כשקרי בראדשו תקתקה את מילותיה על מאק.
פייסבוק מספיק חזקים כדי לוותר על אלמנט הקול, כך שלא היה שום דרבון חיצוני שיניע הצגה של המוצר. למעשה, במשך תקופה ארוכה כאשר יוצרים רצו להציג פייסבוק הם השתמשו בחיקויים מגוחכים למדי לרשת המקורית באופן שדומה למנועי החיפוש המוזרים שתמיד צצים על המסך במקום גוגל. ובכל זאת, גם עם פתרונות יצירתיים שימנעו תביעות כאלו או אחרות, מעטים המקרים שבהם התעמתו יוצרים עם העולם המסואב של הרשת.
וזה לא שאין עם מה להתמודד. יחד עם כל הטוב שצוקרברג הנחיל בחיינו הגיעו גם אלמנטים רבים שלרוב מוצאים מקום מרכזי בעולם התרבות. בדידות, קירבה דמיונית אל מול ריחוק ממשי ותחושת ייאוש קיומי שנובעת מחוסר פעילות הם חוט שני בכל מה שנוגע לעולם הווירטואלי, אך למעט היצירות הנ"ל, לא היו רבים שניצלו את העולם החדש כדי להגיד דבר מה על העולם שבו אנו חיים. על פניו מדובר בפספוס גדול, אך התשובה האמתית לשאלת הכניסה של הפייסבוק לעולם התרבות סבוכה בהרבה.
איך אמר אלדד זיו? "באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", הפייסבוק כן מוצא את עצמו ביצירה, רק שנמנעים מלקרוא לזה פייסבוק. לא מדובר רק בכינויים אחרים כ"פרנדבוק" או "פייסבאר", אלא יותר במציאת המהות של הרשת. יצירות כמו "מראה שחורה" ואפילו "היא" החדש של ספייק ג'ונס נוגעים באופן עקיף, אך בצורה ישירה, בהשפעות הרשת החברתית. לעולם התרבות תמיד היתה טכנופוביה מסוימת בכל הנוגע לתמות שאיתן הוא מתמודד, והתגובות לרוב נעות בין כבדהו וחשדהו לבין פאניקה מוחלטת. בעידן הפייסבוק, הלחץ משפיע בנקודות הכי קטנות אך מקרין על הקיום הכי רחב. זה יכול להתבטא בפרק סיטקום סתמי שבו מישהו מפרסם דבר מביך בטעות ברשת ועד ליצירה שלמה שמתעסקת בקשר המוגזם שלנו עם העולם הוירטואלי.
גם אם היוצרים לא תמיד שמים לב, התמורות שמתרחשות בחיינו תמיד יחלחלו ליצירה וגל ההלם מיצירתו של צוקרברג מכה ועוד יכה גלים ביצירות ספרותיות, קולנועיות ומוזיקליות. ממש כשם שאנחנו לא מודעים לגודל ההשפעה והשינוי של הפייסבוק על חיינו, כך גם עולם התרבות לא מצליח לעכל את הזעזוע ולעבד אותו ליצירה קוהרנטית בנושא. במקום, הוא עושה בלי לשים לב לייק לעוד פוסט, גולל למטה ומחפש את עצמו בתוך עידן של חברים וירטואלים וכפילים מפורסמים.
מתי יתחיל פייסבוק להשתקע בתרבות? ספרו לנו בפייסבוק שלנו!